צעדיה של סופיה הדהדו במסדרון כשיצאה ממשרדו של אביה, כובד מילותיו לוחץ על חזה. היא ניסתה לשמור על קור רוח, אך מציאות מצבה כרסמה בנחישותה. העימות עם אביה הותיר אותה המומה, תזכורת נוקבת עד כמה מעט היא משמעותית בסדר הדברים הגדול. הוא הבהיר כי עזיבתה את החברה היא סופית, דחייה קשה וקרה של מאמציה. עיניה צרבו, אך היא סירבה לבכות. לא כאן. לא באותו בניין שהיה פעם המקלט שלה, סמל שאפתנותה. עכשיו, זה היה רק קל