גשם יורד בזמן שארון הקבורה של בעלי מורד אל תוך הבור באדמה. גשם חזק, כאילו השמיים עצמם עומדים להיקרע לשניים, כמו שהלב שלי נקרע. אני עומדת ללא תנועה תחת מטריה עם שאר האבלים, מקשיבה לכומר שממלמל על תחייה ותהילה, ברכות וסבל, גאולה ואהבת האל הקדושה. כל כך הרבה מילים, וכולן כל כך חסרות משמעות. הכל חסר משמעות. יש חור בצורת מייקל בחזה שלי, ושום דבר כבר לא משנה. בטח בגלל זה אני מרגישה כל כך קהה. אני ריקה. האבל פוצץ אותי לרסיסים, פיזר את עצמותיי בשממה מדברית שבה הן ייאפו בשקט תחת שמש חסרת רחמים במשך אלף שנים. אישה מאחוריי בוכה בשקט לתוך הממחטה שלה. שרון? קרן? קולגה של מייקל שפגשתי במסיבת סגל מלפני שנים רבות. אחת ממסיבות החג הנוראות האלה באולם בית ספר שבהן מגישים יין זול בכוסות פלסטיק ואנשים עומדים ומנהלים שיחות חולין מביכות עד שהם שיכורים מספיק כדי לומר מה הם באמת חושבים אחד על השני. שרון או קרן מאחוריי אמרה למייקל שהוא חרא במסיבה הזאת. אני לא זוכרת למה, אבל כנראה בגלל זה היא בוכה עכשיו. כשמישהו מת, אתה מתחיל לספור את כל הדרכים שבהן נכשלת כלפיו. הכומר מצייר צלב על חזהו. הוא סוגר את התנ"ך שלו ונסוג לאחור. אני צועדת קדימה לאט, מתכופפת כדי לתפוס חופן אדמה מהערימה בצד, ואז משליכה אותה על הארון הסגור. גוש האדמה הרטוב משמיע צליל חלול ומכוער כשהוא נוחת על המכסה האפור של הארון, טפיחה אדישה של סופיות. ואז הוא מחליק, ומשאיר אחריו מריחה חומה כמו כתם חרא. פתאום, אני רועדת מכעס. אני טועמת אפר ומרירות בפה שלי. איזה טקס מטופש זה. למה אנחנו בכלל טורחים? זה לא כאילו המתים יכולים לראות אותנו מתאבלים עליהם. הם אינם. משב רוח קר פתאומי מרעיד את העלים בעצים. אני מסתובבת והולכת משם בגשם, לא מביטה לאחור כשמישהו גונח בשקט את שמי. אני צריכה להיות לבד עם האבל שלי. אני לא אחת מהאנשים שאוהבים להתאבל יחד על טרגדיה. במיוחד כשהטרגדיה היא שלי. כשאני פותחת את דלת הכניסה של הבית, לוקח לי רגע להבין שאני בבית. אין לי שום זיכרון מהנסיעה ממקום הקבורה לכאן, אם כי הכתם הריק הזה בזמן לא מפתיע אותי. מאז התאונה, אני נמצאת בערפל. זה כאילו המוח שלי מכוסה בעננים עבים. קראתי איפשהו שאבל הוא יותר מרגש. זה גם חוויה פיזית. כל מיני כימיקלים מגעילים של מתח משתחררים לזרם הדם כשמישהו מתאבל. עייפות, בחילה, כאבי ראש, סחרחורת, סלידה ממזון, נדודי שינה... רשימת תופעות הלוואי ארוכה. יש לי את כולן. אני בועטת בנעליים שלי ומניחה אותן מתחת לקונסולה בכניסה. משליכה את מעיל הצמר שלי על גב כיסא במטבח, אני הולכת למקרר. אני פותחת את הדלת ועומדת ומסתכלת פנימה כשהגשם מתופף על חלונות הזכוכית ואני מנסה לשכנע את עצמי שאני רעבה. אני לא. אני יודעת שאני צריכה לאכול כדי לשמור על הכוח שלי, אבל אין לי תיאבון לכלום. אני נותנת לדלת להיסגר ולוחצת את אצבעותיי על הרקות הדופקות שלי. עוד כאב ראש. זה החמישי השבוע. כשאני מסתובבת, אני מבחינה במעטפה על השולחן ליד קערת הפירות. היא יושבת לבדה, מלבן לבן עם כתב יד מסודר וחותמת שכתוב עליה "אהבה" באותיות אדומות. אני יודעת בוודאות שהיא לא הייתה שם כשעזבתי. המחשבה הראשונה שלי היא שפיונה בטח הביאה את הדואר. ואז אני נזכרת שהיא מנקה את הבית בימי שני. היום יום ראשון. אז איך זה הגיע לשם? כשאני ניגשת לשולחן ורימה את המכתב, רעם מרעיד את החלונות. משב רוח פתאומי שורק בין העצים בחוץ. התחושה המפחידה מתעצמת כשאני קוראת את כתובת השולח. בית הסוהר של מדינת וושינגטון. אני זועפת, קורעת את קצה המעטפה ושולפת את הדף הלבן הריק מבפנים. אני פורסת אותו וקוראת בקול רם. "אחכה לנצח אם אצטרך." זהו. אין שום דבר אחר, מלבד חתימה שרוטה מתחת למילים. דנטה. אני הופכת את הדף, אבל הוא ריק בצד השני. לרגע חולף, אני חושבת שהמכתב בטח מיועד למייקל. הרעיון הזה נזנח כשאני מבינה שהוא ממוען אליי. זה השם שלי ממש שם על חזית המעטפה, מודפס באותיות מרובעות ומסודרות בעט כחול. האדם הזה, דנטה, מי שלא יהיה, התכוון שאני אקבל את זה. אבל למה? ולמה הוא מחכה? אני מוטרדת, מקפלת את המכתב לשלישים, דוחפת אותו בחזרה למעטפה, ומשליכה אותו על השולחן. ואז אני מוודאת שכל הדלתות והחלונות נעולים. אני סוגרת את הווילונות והתריסים מפני אחר הצהריים האפור והרטוב, מוזגת לעצמי כוס יין, ואז יושבת ליד שולחן המטבח, בוהה במעטפה בתחושה מוזרה של מבשר רעות. תחושה שמשהו מגיע. ומה שזה לא יהיה, זה לא טוב. כשאני גוררת את עצמי מהמיטה בבוקר, כאב הראש עדיין איתי, אבל תחושת הפחד המעיקה נעלמה. בחוץ אפור וסוער, אבל הגשם פסק. לפחות לעת עתה. רטוב ומעונן כל השנה בוושינגטון, וינואר מדכא במיוחד. אני מנסה לעבוד, אבל מוותרת אחרי שעה אחת בלבד. אני לא מצליחה להתרכז. כל מה שאני מציירת נראה מדוכא. ספר הילדים שאני ממחישה הוא על ילד ביישן שמתיידד עם ארנבת שיכולה לדבר, אבל היום הארנבת שלי נראית כאילו היא מעדיפה לקחת מנת יתר של פרקוסט מאשר לאכול את הגזרים שהילד מנסה להאכיל אותה. אני נוטשת את השולחן שלי, ואני הולכת למטבח. הדבר הראשון שהמבט שלי נוחת עליו הוא המכתב על השולחן. הדבר הבא שאני מבחינה בו הוא המים על כל הרצפה. במהלך הלילה, התקרה פרצה. שניים מהם, ליתר דיוק. ידעתי שהיינו צריכים לקנות משהו חדש יותר. אבל מייקל לא רצה בית חדש. הוא העדיף בתים ישנים יותר עם "אופי". כשעברנו לויקטוריאנית הזאת של המלכה אן לפני שש שנים, היינו נשואים טריים עם יותר אנרגיה מכסף. בילינו סופי שבוע בצביעה ובדפיקה, מרימים שטיח ישן וסותמים חורים בקיר גבס. זה היה כיף במשך שלושה חודשים בערך. ואז זה נהיה מתיש. ואז זה הפך למאבק רצונות. אנחנו נגד בית שנראה נחוש להישאר במצב של ריקבון לא משנה כמה ניסינו לעדכן אותו. היינו מחליפים צינור מים שבור, ואז התנור היה יוצא מכלל פעולה. היינו משדרגים את מכשירי המטבח העתיקים, ואז היינו מוצאים עובש רעיל במרתף. זה היה קרוסלה אינסופית של תיקונים והחלפות שרוקנו את הכספים והסבלנות שלנו. מייקל תכנן להחליף את הגג הדולף הזה השנה. אני תוהה לפעמים מה יישאר ברשימת המטלות שלי כשאמות. אבל אז אני מכריחה את עצמי לחשוב על משהו אחר, כי אני כבר מספיק עצובה. אני מביאה שני דלי פלסטיק מהמוסך למטבח ומניחה אותם על הרצפה מתחת למקומות שהתקרה מטפטפת, ואז מוציאה את המגב. לוקח כמעט שעה להרים את כל המים ולייבש את הרצפה. בדיוק כשאני מסיימת, אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. אני מציצה בשעון על המיקרוגל. עשר בבוקר. בדיוק בזמן. עוזרת הבית שלי, פיונה, נכנסת למטבח. היא מביטה בי מבט אחד, מפילה את שקיות הניילון עם חומרי הניקוי שהיא מחזיקה, ופולטת צרחה קורעת לב. זה עדות לכמה אני מותשת שאני אפילו לא קופצת מהקול. "אני באמת נראית כל כך נורא? תזכירי לי לשים קצת איפור לפני שתבואי בשבוע הבא." נושמת בכבדות, פניה חיוורות, היא נשענת עם זרוע על משקוף הדלת ומציירת צלב על חזה. "ישו על קרקר! נתת לי פחד אמיתי!" אני זועפת אליה. "את מי ציפית? סנטה קלאוס?" בניגוד לשאר פיונה, הצחוק שלה קטן וחלש. ממוצא סקוטי, היא שמנמנה ומושכת, עם עיניים כחולות בוהקות, לחיים ורודות ורגליים מוצקות. ידיה אדומות ומחוספסות משנים של עבודה בניקוי בתים. למרות שהיא איפשהו צפונית לשישים, יש לה את האנרגיה של אישה בחצי מגילה. לקבל את העזרה שלה בשמירה על המקום זה מותרות יקרות, אבל עם שתי קומות, מעל חמשת אלפים רגל מרובע, ומה שנראה כמו מיליון פינות וחריצים שאוספים אבק, הבית זקוק לניקוי מתמיד. היא מנידה בראשה, מתנפנפת. "הו! גרמת לטיקר הישן לפעום, יקירתי!" היא צוחקת. "עבר זמן מה." ואז היא נעשית רצינית ומסתכלת עליי מקרוב, בוהה בי כאילו לא ראתה אותי מאה שנה. "מה שלומך, קיילה?" אני מסיטה מבט. אני לא יכולה לשקר בזמן שאני בוהה ממש לתוך העיניים הכחולות החודרות האלה. "אני בסדר. רק מנסה להישאר עסוקה." היא מהססת, כאילו לא בטוחה מה לומר. ואז היא נושפת בגלים ועושה תנועה חסרת אונים לעבר החלון והנוף המעונן של פוג'ט סאונד שמעבר לו. "אני כל כך מצטערת על מה שקרה. קראתי על זה בעיתון. איזה הלם. יש משהו שאני יכולה לעשות?" "לא. אבל תודה." אני משתעלת. אל תבכי. אל תבכי. תתעשתי. "אז אל תטרחי עם המטבח היום, ברור. אני אמצא מישהו שיבוא להסתכל על הדליפה, אבל בינתיים, אין טעם לנקות כאן אם זה רק יירטב שוב. המשרד שלי לא צריך להתנקות השבוע, וגם..." אני בולעת את הגוש בגרוני. "וגם אולי תדלגי על המשרד של מייקל. אני חושבת שהייתי רוצה להשאיר אותו כמו שהוא לזמן מה." "אני מבינה," היא אומרת בעדינות. "אז את תשארי?" "כן. אני אהיה כאן כל היום." "לא, התכוונתי שתשארי בבית?" יש משהו מוזר בנימה שלה, טקסט משנה שאני לא מבינה, אבל אז אני מבינה. היא מודאגת לגבי ביטחון העבודה שלה. "אה, לא יכולתי למכור עכשיו. מוקדם מדי לקבל החלטה גדולה כזאת. אולי בעוד שנה או שנתיים, כשדברים ירגישו יותר יציבים. אני לא יודעת. בכנות, אני פשוט לוקחת את זה יום ביומו." היא מהנהנת. אנחנו עומדות בשתיקה מביכה לרגע עד שהיא מצביעה מעבר לכתף שלה. "אני אתחיל לעבוד עכשיו." "בסדר. תודה." היא מרימה את השקיות מהמקום שבו היא הפילה אותן על הרצפה, ואז מסתובבת ללכת. אבל היא מסתובבת חזרה בפתאומיות וממלמלת, "אתפלל בשבילך, יקירתי." אני לא טורחת לומר לה לא לבזבז את הנשימה שלה. אני יודעת שאני מקרה אבוד, שאף כמות של תפילה ביקום לא יכולה לעזור לי, אבל זה לא אומר שאני צריכה להיות גסה בקשר לזה. אני פשוט נושכת את שפתי, מהנהנת ובולעת את הדמעות שלי. כשהיא יוצאת, המבט שלי נוחת על המכתב על השולחן. אני לא יכולה לומר מה מאלץ אותי לעשות את זה, אבל לפני שאני יודעת את זה, אני יושבת לכתוב תשובה. אני מציירת אותה על גב המכתב שדנטה שלח לי. למה אתה מחכה? אני שולחת את זה לפני שאני מאבדת את העשתונות. לוקח שבוע עד שאני מקבלת תגובה, וזה אפילו קצר יותר משלי. למעשה, זה רק מילה אחת. את. בפינה הימנית התחתונה של הנייר, יש מריחה של משהו מיובש וחום חלודה שנראה כמו דם.