הנחתי את המכתב בחלק האחורי של מגירת התחתונים שלי והשארתי אותו שם, נחושה לשכוח ממנו. אם יגיע עוד אחד, אולי אתקשר לשוטר הנחמד שראיין אותי אחרי התאונה ואראה מה הוא חושב על זה. אולי אגרום לו לבדוק את הדמות הזו, דנטה, ולראות מה הוא יכול לגלות. דנטה אליגיירי, לפי השם על מעטפת ההחזרה, שנשמע כאילו הוא יכול להיות מומצא לחלוטין. בינתיים, יש לי דברים אחרים לדאוג לגביהם. מלבד הנזילה החדשה בגג, הבית גם החליט שיש לו בעיות חשמל. נברשת חדר האוכל מהבהבת. אני שומעת קולות פיצוחים וקרקורים כשאני לוחצת על מתג האור בחדר השינה הראשי. מדי פעם, פעמון הדלת מצלצל כשאין אף אחד שם. ניסיתי להתקשר לשלושה גגנים מקומיים שונים, אבל אף אחד לא חזר אליי. אז עכשיו אני מחכה לשרתוק, מישהו בשם אד. נתקלתי בכרטיס הביקור שלו בתחתית מגירת הזבל במטבח כשחיפשתי עט. אני לא יודעת למה, אבל אני מצפה לאיש מבוגר עם ראש מקריח ובטן בירה, חגורת כלים מונחת סביב מותניו. במקום זאת, מה שאני מקבלת כשאני פותחת את דלת הכניסה לדפיקה שלו הוא בחור צעיר וחייכן, רזה, עם שיער חום ארוך שאוסף אותו מהפנים עם סרט ראש מעור קלוע. הוא לובש חולצת טי של ג'ון לנון, ג'ינס מתרחבים דהויים וסנדלים, ומחזיק ביד אחת ארגז כלים מתכת חלוד. הוא מדיף ריח של גראס. "היי. את קיילה?" "זאת אני." מחייך, הוא מושיט את ידו. "אני אדי." אני מחזירה לו חיוך, ואנחנו לוחצים ידיים. הוא נראה מתוק ולא מזיק, שני דברים שאני מעריכה בכל גבר שאני מרשה לו להיכנס לביתי כשאני כאן לבד. "בוא, אני אראה לך את הבית." הוא עוקב אחריי למטבח, ומעיר על כמה שהבית מגניב לדעתו. "מגניב אבל מתפרק קצת יותר בכל יום." אני מצביעה על שתי טבעות כתמי מים חומים על תקרה המטבח. "כן, הבתים הישנים האלה צריכים הרבה אהבה." הוא מותח את צווארו כדי לבהות בכתמים. "במיוחד עם הלחות כאן. יש לך בעיות עובש?" "לא יותר. טיפלתי בזה לפני כמה שנים. כרגע זה נזילת הגג והחשמל." אני נותנת לו סקירה כללית של מה שקורה עם האורות ופעמון הדלת. "בנוסף, אני מריחה משהו נשרף כשאני מפעילה את המייבש. והטלוויזיה לפעמים נכבית מעצמה. אה, וכמה נורות התפוצצו לאחרונה." טיוטה קרה פתאומית מרימה את השערות על זרועותיי ועל עורפי ושולחת צמרמורת במורד עמוד השדרה שלי. רועדת, אני משפשפת את ידיי על בליטות האווז על זרועותיי. אני צריכה לבקש ממנו לבדוק את האטמים סביב החלונות בזמן שהוא כאן. אבל קודם כל הדברים החשובים. "בוא אני אראה לך איפה לוח החשמל." אדי עוקב אחריי לחדר השירות בחלק האחורי של הבית ליד המוסך. מכונת הכביסה והמייבש נמצאים שם, יחד עם ארונות המכילים בליל של ציוד ביתי. אדי מניח את ארגז הכלים שלו על הרצפה, פותח את דלת המתכת של לוח החשמל ועושה סריקה חזותית מהירה של המתגים. "אני אבדוק קודם את המתח, אראה אם המפסק פועל בקיבולת הנכונה. אחר כך אבדוק את שלמות החיווט. אולי יש לך נזקי מים או התפוררות שיכולים לגרום לבעיות. אחר כך אבדוק את כל השקעים שלך, אוודא שהם לא נפגעו. איפה המונה?" "ממש מחוץ לדלת המוסך." הוא מהנהן. "קלטתי. אני אתן מבט גם בזה. זה אמור לקחת לי שעה בערך לעבור על הכל, ואז אתן לך הערכת מחיר לתיקונים. נשמע טוב?" "נשמע נהדר, תודה. כדי להיכנס לעליית הגג, הגישה היא בקומה השנייה דרך ארון הבגדים של חדר השינה הראשי. הסולם נמצא במוסך." "סבבה." "תצעק אם תצטרך אותי. אני אהיה בסביבה." "בסדר." אני עוזבת אותו לנפשו והולכת למשרד שלי. אני מצליחה לעבוד קצת לפני שהכאב ראש מתחיל. זה פעימה עמומה סביב הרקות ולחץ מאחורי העיניים כל כך חזק, שזה גורם להן לדמוע. אני שוכבת על הספה הקטנה עם התריסים מוגפים והאורות כבויים עד שאדי מופיע בפתח עם ארגז הכלים שלו. "אה, סליחה, אחי. לא ידעתי שאת ישנה. רק באתי לבדוק את השקעים כאן." מבולבלת, אני מתיישבת. "לא ישנתי. רק עצמתי עיניים. יש לי כאב ראש נורא." הוא מהנהן בהזדהות. "היו לי פעם מיגרנות מטורפות." היו, בזמן עבר. אני מרגישה צביטה מוזרה של תקווה. "מצאת משהו שעזר להן? שום דבר שאני לוקחת לא עושה רושם." "את תצחקי. אכפת לך שאני אדליק את האורות?" "קדימה. ואני לא אצחק, אני מבטיחה. אני נואשת מדי." כשאדי לוחץ על המתג ואור מציף את החדר, אני מצטערת. אני מנסה לעמוד, אבל מגלה שאני מסוחררת מדי. אז אני שוקעת בחזרה על הספה, עוצמת את עיניי וצובטת בעדינות את גשר האף שלי. מתי אכלתי לאחרונה? אני לא זוכרת. אדי מטייל מסביב, מחפש שקעים. הוא כל כך רזה, שצעדיו שקטים על הרצפה. הכרתי חתולים שהרעישו יותר. "אחרי שהתחלתי לראות מטפל, כאבי הראש נעלמו. פוף, אחי. פשוט נעלמו. מסתבר שהיו לי הרבה רגשות כלואים." אני פוקחת את עיניי ומוצאת אותו כורע מתחת לשולחן שלי עם מד מתח קטן בידו. הוא תוקע אותו בשקע החשמל, מחכה רגע כשהוא קורא מה שהוא אומר לו, ואז עומד ועובר לשקע הבא שם הוא חוזר על התהליך. "מחלה פסיכוסומטית, הם קוראים לזה. המוח שלך ממש גורם לך להיות חולה. לחץ הוא כל כך רעיל. מטורף, לא?" "מטורף," אני מסכימה, תוהה אם הוא גר בקומונה או בקואופרטיב. הם נמצאים בכל רחבי וושינגטון ואזור סיאטל, קבוצות מגורים קהילתיות שהתחילו בשנות השישים של אהבה חופשית, שבהן אנשים חולקים דיור ומשאבים ונמנעים מדברים מודרניים כמו טלפונים סלולריים ומזון מהונדס גנטית. אני פרטית מדי כדי לגור כל כך קרוב עם אנשים שאני לא מקיימת איתם יחסי מין, אבל אני לא שופטת את בחירות החיים של אף אחד. עומד, הוא פונה להסתכל עליי. "אני יכול לתת לך את השם של הרופא שלי אם את רוצה. אלא אם כן את לא חושבת שלחץ יכול להיות בעיה בשבילך." "לאבד את בעלי נחשב ללחץ?" אני לא יודעת למה אמרתי את זה. או למה אמרתי את זה בצורה הנושכת שאמרתי. אני בדרך כלל לא חושפת את ליבי, ואני לא סרקסטית כמו מייקל. הוא התמודד עם דברים מדכאים או מחרידים עם הומור שחור שלפעמים נראה כחוסר רגישות, אבל ידעתי שזה רק מנגנון התמודדות. האיש היה מרשמלו. מבולבל, אדי בוהה בי. "איבדת אותו?" אף אחד לא יכול להיות כל כך טיפש. "הוא מת." עכשיו הוא נראה המום. "אוי, אחי. אני כל כך מצטער." "תודה." "זה היה לאחרונה?" "ערב השנה החדשה." "אלוהים אדירים! זה רק לפני כמה שבועות!" אני צריכה להפסיק לדבר עכשיו. כל מילה שיוצאת לי מהפה גורמת לאדי המסכן להיות יותר ויותר נסער. תמיד הייתה לי בעיה של הזדהות יתר עם אנשים אחרים, וזו אחת הסיבות שאני נוטה להסתגר. הרגשות של כולם שנערמים על גבי הרגשות שלי יכולים להיות חונקים לפעמים. "כן. בכל מקרה." אני מצליחה לעמוד הפעם, ואז נמנעת ממבטו של אדי כשאני אומרת, "אז מה גזר הדין?" בהפסקה שלו, אני מרגישה שהוא בוחן אותי. קורא את הנוקשות בגופי ואת הטון המוארכותי של קולי. אולי הוא גם אמפתי, כי הוא מרחם עליי ומשנה את הנושא. "טוב, הנזילה הזו בגג היא באסה. היא מגיעה מסיפון הגג ליד הצריח, מה שאומר שתצטרכי להסיר את הרעפים ולחתוך את העץ כדי לתקן את הנזילה. בין הגמלונים, הצריח והשיפוע התלול של הגג עצמו, זה יהיה עבודה גדולה, אני מצטער להגיד. את בהחלט תצטרכי להביא מומחה." ליבי שוקע. בכל פעם שמומחה מעורב, המחיר עולה. "ניסיתי להתקשר לשלושה גגנים שונים לפני שמצאתי אותך, אבל לא הצלחתי לתפוס אף אחד." הוא צוחק, מנענע בראשו. "כן, לא יודע למה, אבל גגנים ידועים לשמצה כלא יציבים. הייתי נותן לך המלצה, אבל אני לא מכיר אף אחד שאני סומך עליו עם עבודה כזו." "בסדר. תודה בכל מקרה. אני פשוט אמשיך לנסות. קיוויתי להימנע מלהתקשר לחברה מסיאטל כי הם כל כך יקרים, אבל אני מניחה שאני חייבת." אחרי פעימה, הוא אומר בעדינות, "אם את רוצה, אני יכול להסתכל על הצעת המחיר שתקבלי. את יודעת, כדי שלא ירמו אותך." בגלל שאני לבד, הוא מתכוון. בגלל שלא יהיה גבר בסביבה כדי לנהל משא ומתן בשבילי. בגלל שמישהי במצב שלי - אבלת, מבולבלת, נואשת - היא מטרה להונאות. כשהוא מחייך, אני יודעת שהוא לא מנסה לפלרטט איתי. הוא פשוט בחור נחמד באמת שמנסה לעזור למישהו שהוא יכול לראות במצוקה.