הוא מניח אותי על רגליי על חלקת אדמה רכה, ואז דוחף אותי למטה עד שאני על הגב. הוא יושב עלי בפישוק מעל הירכיים שלי, תופס את אמות הידיים שלי. אני מניפה לעברו בטירוף, נאבקת להשתחרר. "לא, ארנבת," הוא נושם, עיניו פראיות בתשוקה. "תפסיקי להילחם בי עכשיו. הגיע הזמן להזדיין." "ארג!" אני מסרבת להפסיק. איידן, כנראה נהנה מעצמו, מאפשר לי להיאבק בו כמה רגעים לפני שהוא מושך את הנעליים שלי ומוריד את הג'ינס מהקרסולי