דנטה יקר, אין לי כסף, אז לך להציק למישהו אחר אם זה מה שאתה מחפש. ברצינות, אני מרוששת. מי אתה? מה אתה רוצה? למה פנית אליי? אמרת שאתה מכיר אותי, אבל אתה טועה. אני לא מכירה אף אחד בשם שלך, тем более אף אחד בכלא. אני לא שופטת אותך, שתדע. אבל הייתי רוצה לדעת מה עשית כדי להגיע לשם. בעצם, עזוב את זה. אני כותבת רק כדי לבקש ממך להפסיק ליצור איתי קשר. אם תשלח עוד מכתב, אתן אותו לחבר הבלש שלי ואתן לו לטפל בך. בכנות, קיילה 6 לוקח לי זמן להתאושש, לשטוף מים מהברז בחדר האמבטיה על הפנים שלי ולייבש את העיניים. ואז אני שמה בול על מעטפה, מחליקה את המכתב פנימה ואוטמת אותו, ומוציאה אותו לתיבת הדואר. כשאני חוזרת למטבח, איידן לא נראה בשום מקום. אני נכנסת לחדר הכביסה ומסיימת לקפל את המגבות, חוזרת למטבח ומרוקנת את הדליים מפלסטיק לתוך הכיור, מחזירה אותם לרצפה מתחת לטפטופים, ואז בוהה במקרר בחיפוש אחר משהו שאני יודעת שאני לא אוכל כי אין לי תיאבון. יחד עם כל השאר, זה מת עם בעלי. אני סוגרת את הדלת, נשענת עם המצח עליה, עוצמת עיניים ואנחה. ככה איידן מוצא אותי. "את בסדר?" אני מסתכלת הצידה ומוצאת אותו עומד בפתח המטבח, בוהה בי במה שעשוי להיות דאגה. או אזעקה, אני לא יכולה לדעת. "בכנות? לא הייתי פחות בסדר כנראה שאף פעם." אני זועפת. "זה היה שלילה כפולה?" איידן אומר, "לא משנה. הבנתי. את לא בסדר." אם הוא כמו רוב הגברים שהכרתי, הוא יעדיף ללעוס את הזרוע שלו מאשר לשמוע את הפרטים, אז אני משנה נושא. "אני אהיה יותר בסדר אם תגיד לי שאתה יכול לתקן לי את הגג." "אני יכול לתקן לך את הגג." "אה. באמת?" הבעת הפנים שלו מחמיצה. העלבתי שוב את הגבריות שלו. "סליחה. זה פשוט שלא היו לי חדשות טובות לאחרונה, אז אני שמחה לשמוע את זה." הוא בוחן את הבעת הפנים שלי. "את לא נראית שמחה." "אני לא. זה היה образное выражение." אנחנו בוהים זה בזו בשתיקה עד שהוא אומר, "את תהיי פחות שמחה כשאני אספר לך כמה זה יעלה." "כדאי שאשב בשביל זה?" "לא יודע. את נוטה להתעלף?" אני מרימה גבות. "הייתי שואלת אם אתה מתבדח, אבל אני די בטוחה שהומור הוא לא בתחום שלך." "את לא מכירה אותי. אני יכול להיות מצחיק." אנחנו בוהים זה בזו. אף אחד מאיתנו לא מחייך. הקעקוע גולגולת על הצוואר שלו נראה כאילו הוא מזלזל בי. אני שואלת, "אתה מצחיק?" בלי להסס, הוא אומר, "לא." אני לא יכולה שלא לצחוק. "יופי. אז אני לא שמחה, ואתה לא מצחיק. הפרויקט הזה אמור להצליח במיוחד." "חוץ מזה שגרמתי לך לצחוק עכשיו, אז אולי אני כן מצחיק ואת כן שמחה." כשאני רק בוהה בו, הוא אומר, "היית לשנייה, בכל מקרה." זה מוזר? אני לא יכולה להגיד אם זה מוזר או לא. מרגישה מבוכה ומודעות עצמית, אני משתעלת קלות. "טוב. תודה על זה." "אין בעיה. את מסתכלת על עשרת אלפים." זה פנייה חדה כל כך, שלוקח למוח המסכן שלי רגע להבין שהוא מדבר על המחיר שהוא יגבה כדי לתקן את הגג. "עשרת...אלפים?" "כן." "דולרים?" "לא, צדפים. ברור שדולרים." אני עושה לו פרצוף. "ואתה טוען שאתה לא מצחיק." "אני ארשום את הצעת המחיר." בלי מילה נוספת, הוא מסתובב ויוצא מהבית. אין לי מושג אם הוא עוזב וישלח לי בדואר את הצעת המחיר או מה, אבל הוא חוזר מיד בלי לדפוק ומתיישב ליד שולחן המטבח שלי עם פנקס נייר. הוא מתחיל לשרבט עליו. הוא כל כך גדול, שהוא גורם לשולחן ולכיסאות להיראות כאילו הם שייכים לגן ילדים. כשהוא תולש את פיסת הנייר מהפנקס ומושיט לי אותה, אני לוקחת אותה ומעיינת בה. "עבודה היא שמונה אלפים, אבל חומרים הם רק שניים?" הוא נשען לאחור בכיסא ומצליב את ידיו על החזה. "אם את רוצה, אני אביא את כל החומרים, ואת יכולה לעשות את זה בעצמך." חכם גדול. "מה שאני רוצה זה מחיר הוגן." "זה מחיר הוגן." "איך העבודה שלך יכולה להיות כל כך יקרה?" "את מומחית בתמחור בנייה?" "לא, אבל אני מומחית באיתור חארטה." אני מניעה את פרק כף היד שלי, מצליפה בנייר. "וזה חארטה." הוא מציץ בטבעת הנישואין שלי. "תשאלי את בעלך אם את לא מאמינה לי. זו הצעת מחיר הוגנת." גל חום זוחל במעלה צווארי. הלב שלי מתחיל להלום בחזה שלי. כשאני מחזיקה את מבטו, אני אומרת בנוקשות, "אני מסוגלת לחלוטין לקבל החלטות בעצמי." עיניו מצטמצמות. אבל לא כאילו הוא כועס, רק כאילו הוא מנסה להבין אותי. אז אורות המטבח מהבהבים, מזכירים לי שהבהמה הגסה הזו היא האדם היחיד שהתקשר אליי בחזרה חוץ מאדי ההיפי אוהב הגראס, אז אולי אני לא צריכה לזרוק אותו מהמטבח שלי עדיין. אני מושכת כיסא ומתיישבת מולו. "אין לי עשרת אלפים דולרים." הוא לא אומר כלום. הוא פשוט בוהה בי. אה, כמה הייתי רוצה לקחת את הצעת המחיר שלו ולתת לו חתכי נייר איתה על כל הזרועות שלו. לא שתוכלי לראות את החתכים דרך כל הקעקועים, אבל עדיין. זה יהיה מספק. "אני לא משקרת לך, מר לייריט. אין לי עשרת אלפים דולרים." "זה איידן. ואיך את גרה בבית בגודל הזה אם אין לך כסף?" "זו שאלה מאוד אישית שאני לא הולכת לענות עליה. ומעולם לא אמרתי שאין לי כסף. אמרתי שאין לי עשרת אלפים דולרים." הוא נשען קדימה, מניח את האמות המקועקעות הגדולות האלה על השולחן ושזור את אצבעותיו זו בזו. "אז אנחנו מנהלים משא ומתן." האינטנסיביות שלו אדירה, אבל אני לא רוצה שהוא יחשוב שהוא מאיים עליי. אני מתיישבת ישר יותר בכיסא ומרימה את הסנטר שלי. "אתה אומר את זה כאילו ניהול משא ומתן זה הדבר האהוב עליך." "זה כן." "הממ. הייתי מנחשת להקסים לקוחות פוטנציאליים עם חוש ההומור המסנוור שלך." "לא. זה הדבר השני האהוב עליי." אנחנו בוהים זה בזה שוב. שוב, אף אחד מאיתנו לא מחייך. לבסוף, אני אומרת, "ארבעת אלפים." הנחירה שלו מציינת מה הוא חושב על הצעת הפתיחה שלי. "זה כפול מעלות החומרים שלך."