לו רק כל העולם היה מורכב מאנשים טובים כאלה. "זה מאוד מתוק מצידך, אדי. אבל אני יכולה להסתדר. אני באה משושלת ארוכה של נשים ג'רזי קשוחות." החיוך שלו הופך לצחוק. יש לו שן קדמית עקומה, שזה באופן מוזר מעורר חיבה. "הכרתי פעם אחת כזאת. היא הייתה רק מטר וחצי, אבל היא הפחידה אותי כמו שצריך." אני מחייכת אליו. "גם דרקונים קטנים יכולים לנשוף אש." "נכון." "אז מה עם החשמל? זה גרוע, נכון?" הוא מושך בכתפיו. "לא. הכל תקין." אני בוהה בו בחוסר אמון. "מה זאת אומרת תקין?" "אני מתכוון שאין שום בעיות. הזרם חזק, המפסקים לא קופצים, לא מצאתי שום חוטים בלויים, אין קצרים חשמליים, נקודות חמות, שקעים מתים או חיבורים רופפים..." הוא מושך בכתפיו שוב. "הכל נראה פיקס." "זה לא יכול להיות נכון. מה עם האורות המהבהבים?" "יכולה להיות בעיה ברשת החשמל המקומית. כדאי לך לשאול שכן אם קורה להם אותו דבר. חלקים מהרשת כאן בני יותר ממאה שנה. בכל מקרה, זה לא מגיע מתוך הבית." "ומה עם הנורות המתפוצצות? זה בטוח לא נורמלי." "זה יותר נפוץ ממה שאת חושבת. או שהיצרן לא שם מספיק בידוד בבסיס, כך שהחוט להט התחמם יתר על המידה, או שהיה חיבור רופף בין הנורה לשקע שגרם לזרם לקפוץ. פשוט תוודאי שלא תקני נורות זולות מעכשיו, וגם תוודאי שהן מוברגות ממש חזק." אני מתחילה להתעצבן. הוא בכלל בדק את החיווט או שהוא היה בעליית הגג מעשן ג'וינט כל הזמן הזה? "אוקיי, אבל הפעמון מצלצל כשאין אף אחד. ומה עם הריח השרוף כשאני מפעילה את המייבש? איך אתה מסביר את זה?" הוא מהסס. אני מרגישה שהוא בוחר את המילים שלו בזהירות. "אני מתכוון... היית תחת הרבה לחץ לאחרונה, אחותי." הוא מוסיף במבוכה, "עם בעלך וכל זה." לרגע, אני לא מבינה. ואז אני קולטת, ואני צריכה לקחת נשימה לפני שאני מדברת כדי לא לנשוך לו את הראש. "המוח שלי לא משחק איתי, אדי. אני לא הוזה בעיות חשמל." לא נוח לו תחת המבט שלי, הוא מעביר את משקל גופו מרגל לרגל. "אני לא מנסה להיות חסר כבוד. כל מה שאני יכול להגיד לך זה שכשהייתי במקום רע, חשבתי ששמעתי קולות לוחשים וראיתי צללים זזים." "האם משהו מזה קרה בזמן שהיית תחת השפעה של חומרים משני תודעה?" הבעת הפנים שלו כואבת, שאני מפרשת ככן. כך או כך, אני חושבת שהיחסים העסקיים שלנו הגיעו לסיומם. אולי מי שאני אביא לעשות את הגג יוכל להמליץ על חשמלאי פיכח. "לא משנה. תודה שבאת לבדוק. כמה אני חייבת לך?" הוא דוחף את מד הכוח הקטן לכיס האחורי של הג'ינס שלו, מתכופף להרים את ארגז הכלים שלו מהמקום שבו השאיר אותו על הרצפה, ואז מיישר את עצמו ומנענע בראשו. "כלום." "לא, זה לא בסדר. אתה צריך לקבל תשלום על הזמן שלך." החיוך שלו עקום. הוא מעיף את השיער הארוך שלו מעל הכתף. "אני מעריך את זה, אבל זה המדיניות שלי שאם אני לא מוצא בעיה, הביקור הוא בחינם." יש לי חשד קל שהוא פשוט המציא את המדיניות הזאת במקום כי הוא מרחם עליי. "אתה בטוח? אני לא רוצה לנצל." "לא, הכל טוב. אבל אולי אם אחד החברים שלך צריך הנדימן...?" "אני אמליץ עליך. בטח. תודה, אדי, אני ממש מעריכה את זה." הוא מחייך אליי, חושף את השן העקומה הזאת. "אני עפתי מפה, אז. תשמרי על עצמך עכשיו, אוקיי? ותתקשרי אליי אם את רוצה את השם של הרופא שלי. הוא באמת הכי טוב." אני מאלצת חיוך ומשקרת. "אני אתקשר. תודה שוב." "אני אצא בעצמי. נתראה." הוא עוזב. כשאני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת, אני הולכת אחריו כדי לוודא שהיא נעולה. ואז אני הולכת למטבח לכוס מים, אבל נעצרת כשאני רואה את המעטפה מונחת על השולחן. אפילו מחצי החדר, אני יכולה לראות את חותמת האהבה בפינה ואת האותיות הברורות בדיו כחול המאייתות את שמי. הנשימה שלי נעתקת בגרון. הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה. הידיים היציבות שלי מתחילות לרעוד. ואז כל האורות העליונים בתקרת המטבח נעשים בהירים יותר. עם זמזום חד, הם מהבהבים וכבים. 3 קיילה יקרה, לא הגבת למכתב האחרון שלי, שאני מבין, כי את חושבת שמעולם לא נפגשנו. את טועה. יכולתי לשעמם אותך עם הפרטים, אבל לעת עתה פשוט תאמיני שאני מכיר אותך. בכל דרך שאדם אחד יכול להכיר אדם אחר, אני מכיר אותך. אני מכיר את המראה, הצליל, הטעם והריח שלך. אני מכיר את החושך הכי חשוך שלך ואת האור הכי בהיר שלך. אני מכיר את החלומות שלך, את הסיוטים שלך ואת כל סוד שאי פעם הסתרת, את כל התשוקות חסרות השם האלה שמעולם לא הודית אפילו לעצמך. אני מכיר את הצורה של הנשמה שלך. אני יודע שהידיים שלך רועדות כשאת קוראת את המילים האלה, והלב שלך פועם מהר כמו כנפי יונק הדבש. אני יודע שאת רוצה לקרוע את המכתב הזה, ואני גם יודע שלא תעשי זאת. כמה אני צריך לגעת בך. כמה אני צריך לשמוע את קולך. אני לא יכול, כמובן, כי אני כאן ואת שם, אבל המרחק לא גורם לכמיהה להיעלם. אני עדיין יכול לטעום את העור שלך. דנטה