אני עומדת ליד חלון המטבח עם המכתב בידי וקוראת אותו שוב באור האפור של אחר הצהריים. אחר כך שוב. ואז עוד פעם, כי זה כל כך מוזר, שהמוח שלי מסרב להעלות הסברים סבירים לזה. כנראה כי אין כאלה. האורות מעל הראש מהבהבים וחוזרים לפעול, ומאירים את החדר. אני מניפה את זרועותיי באוויר ואומרת לתקרה, "הלוואי שהיית עושה את זה כשמר הכל-נפלא אדי היה כאן!" אז אני מקפלת את המכתב, מחזירה אותו למעטפה, מניחה אותו על השולחן ומוזגת לעצמי כוס יין אדום. אני גומעת אותו בלגימה אחת, ומחליטה באימפולסיביות שאני צריכה לוודא שהבית מאובטח. אני עוברת מחדר לחדר, בודקת את בריחי החלונות ומנעולי הדלתות עד שאני משוכנעת שאני נעולה היטב. אחרי שזה נגמר, אני מתיישבת ליד שולחן המטבח ועושה רשימה. אני תמיד חושבת הכי טוב עם עט ביד. הסברים אפשריים • מישהו מזיין אותך. אני מיד מוחקת את זה, כי ברור שמישהו מזיין אותי. השאלה היא למה? ולמה עכשיו? • האדם הזה, דנטה, ראה את הכתבה בעיתון על התאונה • הוא מריח כסף • הוא מנסה לעקוץ אלמנה בודדה ברגע שאני כותבת את זה, אני חושבת שצלפתי בול. הוא בכלא, אחרי הכל. כדי להגיע לשם, הוא היה צריך לעשות משהו רע. אז לאיש יש מה שאפשר לכנות בנימוס מוסר מפוקפק. הוא כנראה סורק את מדור ההספדים בעיתונים ושולח את המכתבים האלה לאלמנות חדשות בכל מקום, בתקווה שאחת מהן תיפול בפח ותכתוב לו בחזרה כדי שהוא יוכל ליצור איתה קשר ולפתות אותה לשלוח לו סכומי כסף גדולים. אבל המכתב מוזר מדי בשביל להיות פיתיון לעוקץ. וגם ספציפי מדי. הוא היה צריך פשוט להגיד שהוא בחור בודד שמחפש חבר לעט, לא שהוא עדיין יכול לטעום את העור שלי. או שהוא מכיר את הצורה של הנשמה שלי. מה זה בכלל אומר? מה כל זה אומר? "כלום", אני ממלמלת, בוהה במעטפה. "זה הונאה." אני בכוונה לא מתייחסת לתעלומה איך מכתב הגיע לשולחן המטבח שלי בלי שאדע איך הוא הגיע לשם - שוב - כי אני חושדת שיש לי יותר הפסקות בזיכרון והבאתי אותו בעצמי מתיבת הדואר. אני מוצאת נחמה קטנה בעובדה שלמכתב מהדנטה המסתורי לא היו נימות של עוינות. אמנם מצמרר עם כל העניין של "אני מכיר אותך", אבל לפחות הוא לא מאיים עליי בפגיעה. אם כי אני מניחה שהוא לא יוכל. אני חושבת שקראתי איפשהו שהתכתבות בכלא נמצאת במעקב. הוא כנראה יסתבך אם הוא ינסה לשלוח איום אלים בדואר. לא שהוא תהיה לו סיבה לשלוח איום. למייקל לא היו אויבים, וגם לי לא. אנחנו זוג נשוי ממוצע מהמעמד הבינוני, שנינו עובדים יותר מדי ועייפים מדי, כך שהרעיון שלנו לכיף הוא להתכרבל יחד על הספה ולראות סרט בערבי שישי. היה. הרעיון שלנו לכיף היה לראות סרט ביחד. לעולם לא נעשה את זה שוב. הלחץ הפתאומי בחזה שלי מקשה על הנשימה. סחרחורת, אני מניחה את ראשי על אמותיי ומקשיבה לגשם שמקיש על החלונות כמו אלף ציפורניים. "הוא סתם עבריין דביל שמנסה לטרוף אישה פגיעה", אני אומרת לשולחן. זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב. למעשה, זה גורם לי להרגיש יותר גרוע. מי הבחור הזה חושב שהוא, ששולח לי את השטויות האלה? מי שלא יהיה, ברור שיש לו בעיות נפשיות. אני מתיישבת בפתאומיות. אולי זה זה. אולי הוא לא מנסה לעקוץ אותי בכלל. אולי הדנטה המסתורי פשוט יצא מדעתו. אני לא בטוחה מה אני מרגישה יותר: אמפתיה או רעד. כלומר, אם הבחור המסכן רק נעול בגלל שיש לו איזה סוג של מחלת נפש שלא אובחנה ובאמת צריך לתת לו תרופות, לא לכלוא אותו, זה דבר אחד. מצד שני, הוא עשה משהו כדי למצוא את עצמו בכלא. מה אם זה היה משהו אלים? הוא יכול להיות מסוכן. אני מוציאה את המכתב מהמעטפה וקוראת אותו שוב. דחף מוזר גורם לי להרים אותו אל האף שלי ולהריח. ניחוח קל של ארז ועשן עצים ממלא את נחירי. ומשהו אחר, אדמתי ומוסקי, כמו הריח של גבר. או חיה. המחשבה מטרידה אותי. אני מקפלת את המכתב במהירות ומחליקה אותו בחזרה למעטפה, ואז לוקחת אותו למעלה לחדר השינה שלי ודוחפת אותו לחלק האחורי של מגירת התחתונים שלי. אז אני חוזרת למטה, מתחברת למחשב שלי ועושה חיפוש אחר גגנים בסיאטל. כשהפעמון מצלצל יומיים לאחר מכן, אני בחדר הכביסה, מקפלת מגבות. אני הולכת לדלת הכניסה, בתקווה שאדם אמיתי יהיה שם הפעם כשאני אפתח אותה. יש. והוא כל מה שאדי המתוק והמחייך אינו. הגובה והגודל שלו מפחידים מיד, כמו גם הבעת הפנים הנוקשה שלו. יש לו שיער כהה, עיניים כהות וזקן כהה המכסה לסת מרובעת. הוא לובש ג'ינס דהוי, מגפי עבודה מוכים וחולצת כפתורים ירוקת-צייד שמגולגלת עד אמות שריריות ומקועקעות, הוא נראה כאילו הוא פשוט הסתובב ביער אחרי שבנה לעצמו בקתה מעצים שהוא כרת בגרזן. לתדהמתי הרבה, אני מוצאת אותו סקסי. זה מפתיע כי הוא בכלל לא הטעם שלי. אני אוהבת את הטיפוס הנקי והמצוחצח, טיפוס וול סטריט. גבר עם תואר מתקדם או שניים, היגיינה מצוינת והבנה מוצקה של איך עובד 401(k). הבחור הזה נראה כמו המייסד של מועדון קרבות מחתרתי. הוא עומד בפתח ובוהה בי בשקט מוחלט עד שאני אומרת, "אני יכולה לעזור לך?" "איידן." כשמתברר שזה כל מה שהוא הולך להגיד, אני מניחה שהוא מחפש מישהו בשם איידן שהוא חושב שגר בבית הזה. "אני מצטערת, אין כאן איידן." הבעת הפנים הנוקשה שלו מהבהבת במה שנראה כמו בוז. "אני איידן. מסיאטל גגות." הוא מושך את האגודל שלו מעבר לכתף שלו, ומצביע על הטנדר הלבן בחניה עם שם החברה המודפס בצד באותיות אדומות. נבוכה, אני צוחקת. "אה! סליחה, חשבתי שאתה לא מגיע עד שבוע הבא." "הייתה פתיחה בלוח הזמנים", הוא אומר בלי שמץ של חמימות. "חשבתי שאקפוץ. אם זה זמן לא טוב—" "לא, לא, זה נהדר", אני קוטעת אותו, פותחת את הדלת לרווחה. "בבקשה, היכנס." הוא חוצה את הסף. מיד, הפרוזדור מרגיש קטן יותר. אני סוגרת את הדלת מאחוריו ומסמנת לעבר המטבח. "אני אראה לך איפה הנזילות, אם אתה רוצה להתחיל שם?" הוא עונה בהנהון חסר מילים. אני מרגישה כאילו זאב שוטה עוקב אחרי כשאנחנו עושים את דרכנו למטבח. לא, לא זאב. משהו גדול ואפילו יותר מסוכן. גורילה, אולי. או אריה. "אז משם המים מגיעים", אני אומרת, מצביעה על תקרת המטבח. "היה לי שיפוצניק שבדק את החשמל. הוא גם הסתכל על הגג ואמר משהו על זה שצריך לחתוך ולהחליף את הדק ליד הצריח." איידן לא מסתכל על התקרה. מבטו הקריר והיציב נשאר נעוץ בי. "סידרת את החשמל?" "לא. לא ממש." "מה זה? לא או לא ממש?" הוא לא מחייך כשהוא אומר את זה. אין רמז לשובבות בטון או בהבעת הפנים שלו. הוא לא עוין בדיוק, זה רק שאני מקבלת את הרושם שהוא מעדיף להיות בכל מקום אחר על פני כדור הארץ מאשר כאן. אני לוקחת רגע לענות, כי אני לא בטוחה אם אני בכלל רוצה שהבחור הזה יהיה בבית שלי. אני מוצאת אותו יותר ויותר מעצבן עם כל שנייה שחולפת. "השיפוצניק אמר שהוא לא יכול למצוא בעיות בחיווט, אבל עדיין יש לי בעיות." איידן נאנח. "אני אסתכל על זה." "אתה עושה גם חשמל?" עיניו הכהות פוגשות את שלי. "אני עושה הכל." הוא אומר את זה בטון שטוח, כאילו העלבתי עמוקות את הגבריות שלו. כאילו הוא לא מאמין שאני לא יכולתי להבין רק מלהסתכל עליו שהוא קפטן מסוגל. הלוואי שמישהו אחר היה כאן כדי שאוכל להסתובב ולשאול אדם הגיוני מה הוא חושב שהבעיה של איידן, אבל מכיוון שאני לבד, אני אצטרך להבין את זה בעצמי. "אתה עושה חיקויים של אדם שיודע איך להיות מנומס? זה יכול להועיל מדי פעם. כמו עכשיו, למשל." גבותיו מתכווצות מעל עיניו. "את רוצה שהבית שלך יתוקן או שאת רוצה לערוך מסיבת תה, גברת?" הטון הגס שלו גורם לי להרים את הזיפים. "אני לא עורכת מסיבות תה עם חיות בר. וכן, אני רוצה שהבית שלי יתוקן, אבל אני לא משלמת לאנשים כדי שיהיו מרושעים אליי. גם, השם שלי הוא קיילה. למקרה שלא שמת לב, נשים הן יחידות בפני עצמן. אז אתה הולך להתנהג כמו בן אדם עכשיו או שאתה הולך?" הוא בולע את כל עלבון שהוא מבשל ובוהה בי בזעם. ואז הוא מסתכל למעלה על הכתמים בתקרה ונושף נשימה איטית. "סליחה", הוא אומר, קולו מחוספס. "היו לי כמה שבועות רעים." כשהוא בולע רוק ושריר בלסתו מתכווץ, אני מרגישה כמו אידיוטית. קל לשכוח שלכולם יש בעיות כשאתה כל כך שקוע בשלך. אני אומרת ברכות, "כן, אני מבינה את זה." הוא מביט בי בחטף. בזהירות, כאילו הוא לא בטוח אם אני עומדת לתת לו סטירה או לא, מה שגורם לי להרגיש גרוע יותר. "תקשיב, בוא נתחיל מחדש." אני מושיטה את ידי. "היי. אני קיילה ריס." הוא מסתכל על ידי. משהו שמתקרב לחיוך מרים את קצוות פיו, אבל נעלם לפני שהוא מתחייב להישאר. הוא לוקח את ידי ולוחץ אותה בחגיגיות. "נעים להכיר אותך, קיילה. איידן ליירייט." ידו ענקית, גסה וחמה. כמו שאר הגוף שלו, מלבד החלק החם. אני מחייכת ומשחררת את ידו. "אוקיי. עכשיו כשכל זה מאחורינו, תוכל בבקשה לעזור לי עם הגג שלי? אני נואשת." הוא מטה את ראשו ושוקל אותי. "את תמיד מתגברת על דברים כל כך מהר?" תמונה של הארון של מייקל מורד באיטיות אל האדמה חולפת במוחי. החיוך שלי מת. גוש נוצר בגרוני. אני אומרת במתיחות, "לא." מבטו של איידן מתחדד. אני לא יכולה לסבול את המבט החודר שלו. פתאום, אני רק צריכה להיות לבד. אני כבר יכולה להרגיש את הצריבה החמה של דמעות עולות בעיניי. אני נסוגה צעד אחד, מצליבה את זרועותיי על חזי ואומרת, "הגישה לגג נמצאת בארון חדר השינה הראשי. למעלה, דלת ראשונה מצד ימין. אני אתן לך להסתכל מסביב. תסלח לי." אני מסתובבת ומשאירה אותו עומד באמצע המטבח שלי. אני בקושי מצליחה להיכנס למשרד שלי ולסגור את הדלת מאחוריי לפני שאני פורצת בבכי.