"קיילה? קיילה יקרה, את שומעת אותי?" אני פוקחת את עיניי ורואה את פיונה כפופה מעליי עם מבט מודאג על פניה. בוקר – כנראה, יום שני בבוקר – ואני שוכבת על גבי על הספה בסלון עם כאב ראש נוראי ופה בטעם של אפר. "אוי," היא אומרת, מצחקקת. "את נראית מחזה. חגגת קצת בסוף השבוע, יקירה?" "זה היה יותר מקצת." אני מתיישבת. החדר נוטה, והבטן שלי מזדעזעת יחד איתו. אני מכסה את פי ביד ופולטת גיהוק חזק ולא ג'נטלמני. "הכל בס