לוקה ואני משוחחים לאורך כל הדרך הביתה. ולמרות שההליכה לוקחת לנו בערך חמש שעות – השטח קשה יותר מכביש שטוח, מה שמאט אותנו – הזמן עובר כמו מצמוץ. השלושה שלפנינו שקטים יחסית, גוררים את עצמם לאורך הקילומטרים ומועדים על אבנים בחושך, אבל לוקה ואני טובעים בצחוק. אלוהים – הוא מצחיק, והוא צוחק מהבדיחות שלי גם, וכל זה רק מעקם לי קצת את הלב כי ככל שעובר קילומטר, ההתאהבות שלי בו גדלה וגדלה, סנטימטר אחר סנטימטר