פרופסור אלבז מחייך כמו חתול שתפס זה עתה כנרית. "אה, מצוין, צוער דייוויס. אנא, שתף אותנו." הנער כהה השיער נאנח שוב, מצלב את זרועותיו על חזהו כשהוא מביט סביבנו, ניכר שהוא חש שלא בנוח. "האם אנו נשבעים לשמור על סודיות כאן?" הוא שואל, חרד. "אני לא להוט לשתף אם הסוד הזה ששמרתי במשך עשרים ושתיים שנה עומד פתאום להפוך לידע פומבי." "אנו כפופים לכללים שלנו בכיתה הזו," אומר אלבז, ומביט סביבנו. "אם שישה מאיתנו