שפתיו של לוקה בקושי, בקושי נוגעות בשלי לפני שאני נאנקת ודוחפת אותו ממני. "לוקה!" אני צועקת, מועדת כמה צעדים אחורה ובוהה בו בעיניים פעורות. "אוי אלוהים, ארי!" הוא צועק, תוקע את ידיו בשיערו ומסתובב ממני בתסכול, כשהלסת שלו קפוצה. "מה – את – ברצינות!? בשביל מה אנחנו בכלל פה אם אנחנו לא הולכים –" "לוקה!" אני צועקת שוב, רוקעת ברגלי והופכת לנוקשה לחלוטין מכעס. "אתה לא הוגן – אמרת לי לבוא לכאן הערב לשיחה,