"בבקשה," לוחש אלבז, ומצביע לכיוון – מכל המקומות – השולחן שלו. אני מהססת, והוא שוקע בכיסא המסתובב שלו, שנע לאחור בכמה סנטימטרים. כשהוא רואה את הבלבול שלי, החיוך שלו גדל. "לצערי, יש לי מעט מקומות ישיבה בחדר הקטן הזה – טירות, אולמות רחבי ידיים כל כך, אבל…חללי עבודה קטנים כל כך." הגבות שלי מתרוממות כשהוא מצביע שוב לעבר השולחן ואני מבינה שהוא רוצה שאשב שם. אבל אני נאנחת שוב בליבי, עושה כדבריו ומרימה את