"אתם שניכם," רוטן רייף, ואני מציצה לראות אותו לוחץ את גשר אפו בין אצבעותיו, בדיוק כמו שאבא עושה. "זה הולך לגרום לסערה ארורה שאני אצטרך לסדר." "אבל אתה הכי טוב בפתרון הבעיות שלנו!" מציין ג'סי, צוחק. "נו, בן דוד," הוא אומר, נותן לרייף אגרוף קטן בזרוע. "זו הרפתקה." שעתיים לאחר מכן אנחנו בקרון משא של רכבת שנוסעת מזרחה, לכיוון חזית המלחמה שבה ממוקמת האקדמיה. זה היה קל באופן מזעזע להבריח אותי מהארמון ברגע שנפטרתי משמלת הכלה. ג'סי פשוט נתן לי כמה מהבגדים שהוא ארז, ואחרי שגלגלתי את מכפלת המכנסיים כתריסר פעמים וקשרתי את המותניים בסרט שנקרע מהשמלה שלי... למען האמת, הבגדים לא כל כך גרועים. "אוקיי," ממלמל רייף, נשען לאחור אל תוך החציר שממלא את קרון המשא, פניו מעווים כשהוא מקליד הודעות בטלפון שלו. "אמא ואבא על הסיפון." "הם כן?" אני שואלת, עיניי פעורות בתדהמה. "אני מתכוון," אומר רייף, מעיף מבט לעברי, "לא נתתי להם פרטים על איפה אנחנו או לאן אנחנו הולכים, ואמא לגמרי מתחרפנת על זה שנעלמת מהארמון בלי שומר בפעם הראשונה בחייך. אבל... היא מבינה. והם סומכים עלינו." תמיד היינו בלתי נפרדים. אפילו לא ממש הבנתי שאני בת - או שלהיות בת אומר משהו שונה מלהיות בן - עד שהייתי בערך בת שמונה והייתי צריכה ללכת לשיעור בלט כשראף וג'סי הלכו לאמנויות לחימה. הייתי הרוסה כשגיליתי שלהיות מגדרים שונים אומר שיש לנו עתידים שונים שמורים לנו. אבל, נו טוב. הבנתי די מהר שלהיות נסיכה אומר שיש לי אחריות משלי. למרות שאהבתי להשתולל עם ראף וג'סי, למדתי להיות יפה, מוזרה ומתוקה כי ידעתי שזה יעזור לאמא ואבא. בנוסף, זה סוג של בא לי טבעי. ראף וג'סי, הם לימדו אותי בסתר את כל מה שהם למדו בשיעורי הלחימה שלהם כי הם לא רצו שאני ארגיש בחוץ. אבל אני התאומה הזעירה של אמא - קטנה עם שיער ארוך בצבע זהב-ורוד ופנים בצורת לב. אני לא בנויה לקרב פנים אל פנים כמו ראף וג'סי, אבל דברים כמו בלט באים לי טבעי. ובזמן שחשבתי שאני להוטה לעשות את חובותיי כנסיכה, להתחתן עם נסיך כדי להציל את האומה שלנו ממלחמה? למען האמת, אני לא חושבת שהלב שלי אי פעם היה מאושר כמו שהוא עכשיו, בורחת מהחובות האלה ועולה על רכבת עם שני החברים הכי טובים שלי. אני כל כך מתרגשת שאני בקושי מצליחה לנשום. כמובן, ראף משליך שמיכה רטובה על ההתרגשות שלי. "אוקיי," הוא נאנח, משליך את הטלפון שלו לתוך התרמיל שלו, סיים לדבר עם אמא ואבא. "מה לעזאזל אנחנו הולכים לעשות עם אריאל כשאנחנו מגיעים לאקדמיה?" "ברצינות, למה אנחנו לא פשוט לוקחים אותה איתנו?" שואל ג'סי, כורך את זרועותיו סביב ברכיו. "מה?" שואל ראף, זועף לעברו. "אתה מתכוון, כמו, לתוך אקדמיית אלפא?" "בטח," אומר ג'סי, מציץ לעברי. "אני מתכוון, הבטחת לאמהות שלנו שאנחנו נשמור עליה בטוחה, נכון? אם אנחנו צריכים לפקוח עליה עין, מה יותר קל מאשר לשמור אותה לצידנו?" אני פעורה מול החוצפה של התוכנית של ג'סי. שמעתי על אקדמיית אלפא כל חיי ותמיד חלמתי ללכת לשם - אבל, כמובן, היא מקבלת רק סטודנטים גברים. ובזמן שראף וג'סי בהחלט יבחרו במסלול הלוחם, אני חלמתי להתחיל כמה מהדברים האחרים שאפשר ללמוד - כמו ריגול, או להיות יצרנית רעלים מומחית. יש אפילו שמועה שאפשר ללמוד קסם קרב אם יש לך זיקה לזה. אבל בכנות - אף אחד לא באמת יודע מה קורה בתוך האקדמיה, הכל סודי ביותר ועטוף במסתורין. אבל בכל פעם שאחד מבוגרי האלפא הגיע לארמון כדי להתייעץ עם אבא או לדווח על ההתקדמות המדהימה שהם עשו עבור האומה שלנו? תמיד הייתה להם הילה כזו סביבם - כאילו הם יכולים להתמודד עם העולם. ולעזאזל, קינאתי בזה. עדיין - החלומות שלי מעולם לא הגיעו רחוק. בזמן שתמיד ידענו שראף וג'סי ילכו, הייתי צריכה לעשות תוכניות אחרות. "ובכן, אני בהחלט לא נותן לה לצאת משדה הראייה שלנו," רוטן ראף, קולו נעשה עמוק יותר מעצם הרעיון הזה. הוא מעביר את עיניו, בוחן אותי. אני נאנחת קצת, מורידה את ראשי, יודעת שזה בלתי אפשרי. "זה לא שאני לא רוצה אותך שם, אריאל," נאנח ראף, אשם. "זה פשוט לא מקום בטוח לבנות -" ראשי מתרומם ואני פותחת את פי, מוכנה למחות שאני יכולה לדאוג לעצמי, אבל אחי כבר מנופף בידו, פוסל את הרעיון. "יש שם יותר ממאה גברים אלפא מונעי טסטוסטרון בתחילת שנות העשרים שלהם, אריאל," אומר ראף, זועף, "בלי תשומת לב נשית במשך חודשים. את תיאכלי חיה. הולכים להיות שם בחורים כמו לוקה גרנט -" "לוקה גרנט הולך להיות שם?" אני שואלת, עיניי מתרחבות כשראשי מתרומם. גרנט הוא סלבריטי קטן - הוא אלוף המשקל הכבד לנוער באומה שלנו, כמו גם רודף שמלות די ידוע לשמצה. אבל הוא בדיוק פרש מאיגרוף כדי להצטרף לצבא כמחווה לגאווה לאומית. הסיפור שלו פורסם בכל החדשות. וזה לא מזיק שהוא... נראה טוב בטירוף. יש לו גומות חן ש... ובכן. גומות החן שלו לא רלוונטיות. אבל לא היה לי מושג שהוא הולך לאקדמיה או שהוא יהיה חלק מהכיתה של ראף וג'סי. "האם הדבר הפשוט ביותר הוא פשוט לשמור על התוכניות כפי שהן?" שואל ג'סי, קוטע את מחשבותיי. "אריאל פשוט... באה איתנו." "אתה מגוחך," לועג ראף, בוהה בג'סי ומתחיל לאבד את שלוותו קצת. "מה, אנחנו סתם הולכים להסתובב בצריפי המועמדים מלאים בחבורה של אלפות הורמונליות כמו 'היי, הבאנו את אחותנו הקטנה! אל תיגעו בה! ידיים למעלה!'" "לא," אומר ג'סי, עיניו נוצצות ונלהבות. "אנחנו לא מסתובבים עם אחותך," הוא אומר, מושך את התרמיל שלו ומתחיל לחפש בו, מוציא כובע סיור אפור בהדפס הסוואה, תואם לכל מועמדי האקדמיה. הוא מניח אותו על ראשי. "אנחנו מסתובבים עם אחיך." "מה!?" שואג ראף, מזועזע. "לא, זה יעבוד!" אומר ג'סי, מחייך עכשיו כשהוא מתקרב אליי ומתחיל לתחוב את שיער הזהב-ורוד שלי מתחת לכובע. אני מחייכת אליו בחזרה, מבינה לאן זה הולך. "ראף," אומר ג'סי, פונה אל אחי בחיוך רחב, "תכיר את ארי. ארי סינקלייר." פיו של ראף נפער כשאני צוחקת ואז מסדרת מחדש את פניי, מנסה להיראות קשוחה ועושה את החיקוי הכי טוב שלי של בחור. "אוי אלוהים," נאנח ראף, מאפשר לעצמו ליפול בחזרה אל תוך הרכות המקבלת של החציר. "לא, בשום פנים ואופן לא - זה לעולם לא יעבוד -" "לא, זה כן יעבוד!" אני מתעקשת, נרגשת עכשיו. "זה יעבוד, אני יכולה לעשות את זה! אני ארי!" "לא, את לא," ממלמל ראף, קולו מוחלש עוד יותר על ידי הידיים שעדיין לחוצות על פניו. "את אריאל - את עושה בלט, ואת מסדרת פרחים, ואת אוהבת להכין תרשימי ישיבה -" "לא עוד," אני אומרת, מסתובבת ומחייכת אל ג'סי, שמנהן לעברי בהתלהבות. "עכשיו, אני ארי. ואני בן."