אני רועדת כשהקפטן מניח את הרשימה על הדוכן שלפניו, כל מחשבותיי נעלמות כשהוא בוחן את השמות. כי למרות שאני נואשת להבין מה קרה, כל מה שאני יכולה לעשות זה להקשיב ולחכות. "הצוער במקום הראשון," אומר הקפטן, קולו נטול רגש לחלוטין, "הוא רייף סינקלייר." צעקה פורצת מהמועמדים המכונסים כשהאלוף שלהם צועד קדימה ללחוץ את ידו של הקפטן ולעבור דרך הדלתות אל האקדמיה. וגם כשהחרדה עדיין מתגלגלת בתוכי, אני לא יכולה לעצור