אני משתרעת בנוחות מושלמת במשך עשר דקות טובות, נותנת למוחי לפנות לאן שהוא רוצה, מעבירה את אצבעותיי בשיערי ומאחלת לעצמי מברשת נורמלית במקום המסרקים הזעירים והדלים שהאקדמיה מספקת לבניה, שכנראה אין להם צורך אמיתי בטיפוח שיער. אני תוהה באופן פסיבי אם יש דרך לדרוש מברשת נורמלית כשפתאום מצלצל הפעמון הקטן של המעלית הטיפשה. להוטה, קצת נרגשת, אני קופצת ורצה אליה, שמחה כשאני פותחת את הדלת ומוצאת ארוחת צהריים