"הגיע הזמן לדירוג," נוהם הקפטן, סוקר אותנו בחוסר חיבה. "אתם לבושים במדי מועמדים אפורים מכיוון שעדיין לא הרווחתם את השחור של האקדמיה. עשרים האחוזים התחתונים של המועמדים יודחו בסוף השבוע השני למועמדות. אני מציע שתתייחסו לזה ברצינות." הקפטן סוקר אותנו, עיניו קרות. "המבחן של היום," הוא נובח, "מודד את מה שלא תשרודו בלעדיו באקדמיה: כוח פיזי. ראף סינקלייר! קני דקסטרין! אתם הבאים בתור - הראשון שמדמם מנצח!" האקדמיה מפורסמת בלימוד הסטודנטים שלה את השיטות והטכנולוגיות החדשניות ביותר - אבל הדירוג הראשון נקבע על ידי קרב אגרופים!? הקרב נגמר מהר באופן מזעזע. ראף מפיל את קני ופוצע את אפו תוך שלושים שניות. כשלוקה גרנט נקרא, אני מחייכת קלות. לוקה רוקד סביב יריבו ומקניט אותו זמן מה לפני שהוא שולף אגרוף מלמטה מהיר שמפיל את הבחור השני לחלוטין. אני נושכת את שפתי מעט, מעריצה את הטכניקה שלו - ואת רוחב כתפיו השריריות - כשלזוועתי אני שומעת את שמי שלי. או לפחות, את השם המזויף שלי. "ארי קלארק! רוברט בראון!" הלסת שלי פשוט נופלת כי - אלוהים, אני כזו אידיוטית - אבל כל עוד עמדתי כאן וצפיתי, מעולם לא חשבתי על איך אני הולכת לעשות את זה! אני נאנחת כשאני מבינה שנכנסתי לזהות הנסיכה שלי - אני רגילה לעמוד בצד, לצפות בראף וג'סי נלחמים - "בואי נלך, קלארק!" סמל נוזף כשהוא רואה שלא התקדמתי. ראף, לידי, נאנח ומניח יד על גבי, דוחף אותי קדימה. אני מסתכלת עליו בחזרה בהלם אבל הוא רק מושך בכתפיו, עיניו אומרות בבירור רצית להצטרף לאקדמיה, ילדה. בהיסטריה, אני פונה לרוברט, שכבר נכנס לעמדת לחימה. כשהוא מרים את אגרופיו ואני סוף סוף מבינה שאני אמורה בעצם להכות אותו, המועמדים מסביבנו מתחילים לצעוק ולשרוק. "נו קדימה!" רוברט צועק, דוחק בי קדימה. "בואי נעשה את זה!" אבל אני סתם עומדת שם, המומה. מישהו מתחיל לצחוק בקול רם ואז גועה, "השרץ מפחד!" אחרים מתחילים לצחוק גם כן, ואז הם מרימים קריאה: "שרץ! שרץ! שרץ!" זה, איכשהו, מדרבן אותי - ולבסוף גורם לזאבה שלי לשים לב למשהו מלבד הדבר המטורף הזה שקרה אחר הצהריים - שני בנים - שני ריחות - תהרגי אותו, היא נוהמת, אורבת קדימה בתוכי. תראי להם לכולם... וכך אני מתחילה להתקדם, שפתי מתכרבלות לאחור, מרימה את אגרופי שלי כמו שראף וג'סי לימדו אותי, נעה במהירות לעבר הבחור השני - הכל נהיה שחור. כשאני פוקחת את עיני אני רואה את ג'סי בוהה בי, מציץ שוב מעבר לקצה המיטה שלי. "היי שם, שרץ," הוא אומר, מחייך אלי, אבל לא בלי אהדה. "מה שלומך? הוא השיג אותך טוב." אני פותחת את פי כדי לומר משהו אבל כאב מתלקח מיד על כל פני. "אית זה..." אני אומרת, קולי סתום בגלל האף הפצוע המסכן שלי, שאני מרימה יד לגעת בו בזהירות, "אית זה שבור?" ג'סי לוקח רגע ללחוץ את האף שלי בין האגודלים שלו, דוחף אותו בניסוי, שכואב כמו גיהנום. אני נאנחת ומצטערת, אבל הוא מנענע בראשו. "לא, בת דודה, את תהיי בסדר בעוד כמה ימים. יהיה לך שטף דם שחור אחד לעזאזל, אם כי." ובכן, גם, אני לא יכולה להריח שום דבר עם האף שלי כולו מבולגן, נכון? אז, אין לי מושג איזה מהבנים האלה הם... אלוהים, אני אפילו לא יכולה לחשוב על המילה לעצמי. בן זוג! הזאבה שלי מספקת בשמחה, רוקדת בתוכי, מתעלמת מהכאב שלי. בני הזוג שלך! שניהם! קומי עכשיו, תשתני לתוכי! אני יכולה להריח אותם! אני יכולה לעשות את זה! אני אשמח לעשות את זה! אני זועפת, מתעלמת ממנה ועוצמת את עיני שוב, הלוואי שהייתי עדיין מחוסרת הכרה. כמה דקות לאחר מכן, עם זאת, המנוחה שלי מופרעת על ידי משהו שנוחת על הכרית שלי שגורם לי לקפוץ. אני נאנחת, פותחת את עיני, ואז אני זועפת כשאני רואה כריך עטוף צלופן ובקבוק מים לידי, יחד עם חבילה של משככי כאבים. "את בסדר, ילדה?" ראף שואל בשקט, ואני קופצת קצת לראות אותו עומד איפה שג'סי היה קודם, מציץ בי מקרוב. "לא, אני גוססת," אני נאנחת בדרמטיות, קורסת בחזרה על הכרית שלי. "זה שובר את הברית," הוא אומר, דוחף אותי קלות על הכתף. "את מתה, אמא הורגת אותי - אז לאבא נשארו רק מארקי וג'וניפר, שני הילדים הגרועים ביותר שלהם. את יודעת שאנחנו לא יכולים לעשות את זה להם." אני מחייכת, צוחקת קצת, אבל אז אני מצטערת כשצחוק כואב. "היי," אני אומרת, נזכרת לפתע שהחמצתי את האירוע הגדול. "ניצחת?" ראף רק מושך בכתפיו באדישות אבל ג'סי צץ מאחוריו. "כמובן שהוא ניצח!" ג'סי אומר, כורך זרוע גאה סביב כתפיו של ראף. "היית צריכה לראות את הברוטה שהוא היה צריך להוציא, ארי," הוא ממשיך, עיניו רחבות ונרגשות. "אתה מגזים," ראף ממלמל, מושך את ג'סי למרות שהוא לא יכול למנוע מפינות שפתיו מלהתרומם. "לא ברצינות," ג'סי אומר, נשען אלי. "הוא היה כאילו, גדול יותר מראף, אולי - או לפחות גדול כמוהו - וברוטלי לחלוטין. יכולת לדעת שהוא מעולם לא אומן רשמית, אבל הוא פשוט נכנס לקרבות שלו כמו מטורף ארור -" "באמת?" אני שואלת, סקרנית, מתיישבת קצת. "איזה מהם זה היה?" "הסלע הגדול הזה שם," ג'סי ממלמל, מצביע לרוחב החדר. אני רואה אותו מיד - מי לא יכול? הוא ענק ברצינות - מתחרה אפילו באבא שלי בגודל. הוא מתכופף במיטה שלו, מביט במזרן שלו עם זרועותיו מונחות קלות על גבי ברכיו, שתקני לחלוטין אך ברור שמאוכזב להגיע למקום השני. שיערו הכהה נופל על פניו כאילו הוא לא יכול לטרוח להרחיק אותו. "ניצחת אותו?" אני שואלת, מפנה עיניים מזועזעות אל אחי. "אל תתנהגי כל כך מופתעת," ראף נוזף, מזעיף לי פנים, נעלב. אני צוחקת קצת ונשענת לתת לו דחיפה על הכתף. "אתה צודק," אני אומרת בקול נשי מדי, כמו מעודדת משוגעת, מציקה לו. "אף אחד לא יכול לנצח את ראף סינקלייר!" ג'סי צוחק איתי, פונה לצפות בראף מאדים כשהוא זועף. "תאכלי," ראף ממלמל כשהוא קופץ מהמיטה, "ותקחי את משככי הכאבים." ואז הוא מהסס, מביט מעבר לכתפו, ונשען ללחוש. "יש כמה תאי מקלחת סגורים, אבל... אני לא חושב שאת צריכה להיכנס לשם בקרוב. בסדר?" "אני אעשה את זה בבוקר," אני אומרת בפיהוק, מושיטה יד לתפוס את בקבוק המים הקרים ומצמידה אותו לפני, נאנחת קצת בהקלה המיידית. "אני אקום בשלוש, לפני אף אחד אחר." "בסדר. תעירי אותי גם כן. אני אבוא איתך." "לא," אני אומרת, מנענעת בראשי. "אתה צריך לישון. יהיה בסדר." "פשוט תעירי אותי," אחי נוהם. אני מהנהנת כדי לפייס אותו ונשענת לאחור על הכרית שלי עם אנחה. בסדר, הזאבה שלי נוהמת כשאני נרדמת, לא מרוצה. אבל מחר, אנחנו מוצאות אותם! למרבה הצער, כפי שהגורל רצה, מחר הוא יותר מדי זמן לחכות.