"מצטער," ג'קסון אומר, מקמט מעט את מצחו לעברי כשהוא ממשיך להושיט את הצלחת, צלחתו שלו בידו. "את... אמרת לבוא לארוחת ערב. לא הייתי צריך... לבוא?" "ל-לא," אני מגמגמת, לוקחת ממנו את הצלחת ומנענעת בראשי. "בטח, ג'קסון. סלח לי... פשוט... איבדתי את תחושת הזמן." הוא מושך בכתפיו, קצה שפתו מתרומם. "קורה לטובים ביותר. אז..." הוא אומר, מיישר את גופו ומחזיק את צלחתו בשתי ידיים, מביט מעבר לכתפו אל החדר המלא. "איפ