ויולט הצלצול האחרון צלצל, וסימן את סוף יום הלימודים בגולדן אליט. עזבתי את הכיתה מיד יחד עם חברת הנפש שלי, אשלי, והרגשתי גל של הקלה. השיעור של גברת הוק תמיד היה משעמם מאין כמוהו, והשעות האחרונות הרגישו כאילו הן נמרחות לנצח. "תודה לאל שזה נגמר," אשלי פלטה נשיפה חדה, מותחת את זרועותיה בזמן שהלכנו במסדרונות. "אני מופתעת שלא נרדמתי שם," קראתי. "אני סופר עייפה, אני ממש מקווה שהאוטובוס לא מלא עדיין או שנצטרך לחכות לנצח." אשלי עצרה, חיוך זעוף קרע את מצחה, "חכי, אנחנו נוסעות באוטובוס? בשום פנים ואופן! חשבתי שהבאת את המכונית שלך. נו, וי," היא אמרה, כמעט צועקת. "אני בתקופת מבחן, את כבר יודעת את זה, אני לא יכולה לנהוג עד שהרופא שלי יאשר לי." היא פלטה אנחת אכזבה. ידעתי שהיא הייתה מכריחה אותי לבוא לבית הספר עם המכונית שלי אם הייתי מספרת לה מוקדם יותר באותו בוקר. לפעמים, ההשפעה של אשלי הכניסה אותי לצרות. תמיד היה לי קשה להגיד לה לא, ולמרות שלעתים קרובות נהניתי, מצאתי את עצמי במצבים שהייתי מעדיפה להימנע מהם. אמא הייתה הורגת אותי לפני שהמיגרנות שמנעו ממני לנהוג יעשו זאת אם הייתי מוציאה את המכונית מהמוסך. אשלי ואני הפכים מוחלטים, בעוד שהיא מוחצנת ומסתדרת עם אנשים ללא מאמץ, אני יותר מופנמת ומסויגת. היא לעתים קרובות הגנה עליי ותמיד הערצתי את הביטחון העצמי שלה. לפעמים רציתי להיות כמוה, אבל בכל פעם שניסיתי, הרגשתי כאילו אני משילה מעצמי שכבה. הגעתי להשלים עם העובדה שלהיות מופנמת זה פשוט מי שאני. "אני באמת מתפללת לא להיתקל בליאם באוטובוס. אני עלולה להיות נאלצת לחתוך לו את הזין," אשלי רתחה ואני פלטתי צחקוק. ליאם היה האקס של אשלי. הם נפרדו לפני שלושה שבועות לאחר שליאם בגד בה עם בלונדינית. "חשבתי שהסכמנו לעולם לא לדבר עליו שוב. אמרת שהמשכת הלאה כבר," דחפתי אותה בשובבות אבל היא זעפה לעברי. "כמובן שכבר עשיתי את זה אבל זה לא אומר שאני לא רוצה שהוא יסבול קצת. איך אני גורמת לו לשלם?" וזאת הייתה שאלה לא נכונה לשאול אותי. מעולם לא הייתי במערכת יחסים, אז אני לא יודעת כלום על זה. זה מוזר, כי ההשפעה של אשלי השפיעה עליי כל כך הרבה, אבל כשזה מגיע לאהבה, אני לוח חלק מוחלט. אני מניחה שזה תחום אחד שבו אני לא הולכת בעקבותיה. כאילו היקום ניסה לחסוך ממני את הצורך לענות, רחש חזק פרץ מהקהל. הרעש גבר, ומשך את תשומת הלב של כולם במסדרון. אשלי ואני החלפנו מבטים מבולבלים. "מה קורה?" היא שאלה, סקרנותה התעוררה. התאמצתי לראות מעל לראשיהם של התלמידים שהתאספו סביב הכניסה. רעש השיחה נעשה אינטנסיבי יותר והיה ברור שמשהו משמעותי קורה. "וואו הוא חזר," מישהו קרא. "אני לא מאמינה שזה קורה.. הוא נעדר שבועיים" אחר צייץ תלמידים צווחו בהתרגשות, ממלמלים ביניהם. מה קורה? אשלי משכה אותי דרך הקהל. דחפנו דרך המון התלמידים, מנסות להציץ במה שגרם למהומה. כשהתקרבנו לחזית הבניין, נאנחת נמלטה משפתיה של אשלי. "אוי אלוהים.." היא נשמה. ואז ראיתי אותו.. גבוה. עיניים ירוקות אזמרגד שיער בלונדיני מבולגן בצורה מושלמת הוא היה שם - ראיין ג'נקינס, הפלייבוי הפופולרי ביותר של בית הספר. שחקן כדורסל כוכב והבחור הכי מפורסם בשכבה שלנו. הוא נעדר שבועיים, ושמועות הסתובבו על בעיה משפחתית גדולה. חלקם אפילו שיערו על כך שהוא טס החוצה "הוא חזר!" אשלי צעקה, מושכת בזרועי. כמעט לעגתי להתלהבות שלה. בטח, הוא היה מושך, אבל האם כולם באמת צריכים להתפעל ממנו ככה? לא הבנתי למה אנשים העריצו אותו כל כך, בהתחשב במוניטין שלו כפלייבוי. לרצות בחור זה דבר אחד, אבל להתגעגע למישהו שנהנה בבירור לשבור לבבות נראה לי טיפשי. עיניו של ראיין סרקו את הקהל, כאילו מחפשות משהו. כשהם נעלו את מבטי בעיניי, הרגשתי זעזוע של הפתעה. מבטו היה אינטנסיבי, כמעט חודר, ויכולתי להרגיש את לחיי סומקות. הייתה הבעה חולפת, בלתי קריאה בעיניו לפני שהוא הפנה במהירות את תשומת לבו למקום אחר. הוצאתי נשימה שלא ידעתי שאני עוצרת. "וואו, אני אתיימר שלא ראיתי אותו בוהה בך," אמרה אשלי, לוחצת את כתפי בחוזקה. הופתעתי. "ל-לא, מה זאת אומרת? הוא לא. זה בטח היה צירוף מקרים. למה שהוא יסתכל עליי? אני כמו האדם האחרון שהוא ישים לב אליו בכל בית הספר הזה." אשלי מלמלה משהו מתחת לשפתיה - מילים שלא ממש קלטתי, אבל יכולתי להגיד שהיא לא מוותרת על זה. ראיין צעד לכיווננו, שני חבריו בעקבותיו. כשהוא הלך, הוא הזיז כמה קווצות שיער תועות ממצחו ותחב אותן מאחורי אוזנו, וחשף את פניו המלאות והבולטות. הייתי צריכה להודות, המחשבות הקודמות שלי על כך שהחמידות שלו מוגזמת היו שטויות מוחלטות. היו גברים נאים, ואז היה ראיין ג'נקינס. עד מהרה הוא יצא מהמסדרון, והפטפוט החל לדעוך. סוף סוף. "אפשר ללכת עכשיו?" שאלתי את אשלי, שעדיין בהתה בערגה ביציאה מהמסדרון שבו ראיין נעלם. "אשלי!" טרקתי את אצבעותיי מול פניה, והיא נרתעה קלות. "סליחה, מה?" היא מלמלה, משילה מעצמה את הבלבול. "הוא אפילו לא שם לב אלייך. זה צריך להספיק כדי להגיד לך שהאוטובוס כבר יצא, ונצטרך לחכות לעוד אחד," פלטתי. "הרגע נשבר לי הלב. עכשיו אני אפילו לא יכולה להעריץ בחורים אחרים. זה כל כך לא הוגן," היא התמרמרה. "את לא ייאמנת," אמרתי, גוררת אותה לכיוון תחנת האוטובוס. למרבה המזל, האוטובוס עדיין לא היה מלא, והצלחנו לעלות עליו. מצאנו מושבים והתיישבנו, השיחה בינינו נפלה לשתיקה מתוחה. "ראיתי איך הוא הסתכל עלייך קודם לכן," אמרה אשלי לפתע, שוברת את השתיקה. "חכי, מה? אנחנו עדיין על זה?" הרמתי את גבותיי. "אני חושבת שהוא אולי מחבב אותך," היא אמרה בטון חרישי, עיניה פקוחות בהתרגשות. חנקתי צחוק. "את צוחקת עליי, נכון? רק בגלל שבחור הסתכל עליי לא אומר שהוא מחבב אותי. הוא כנראה אפילו לא שם לב שהוא הסתכל עליי." "את רואה, הודת שהוא הסתכל עלייך," אמרה אשלי בקול רם, מושכת מבטים סקרנים מתלמידים אחרים באוטובוס. "ברצינות, אש, תנמיכי את הקול שלך. אני לא רוצה למצוא את עצמי ברשימת החרא של אוולין," לחשתי. אוולין הייתה הקפטנית של נבחרת המעודדות ולפי השמועות, היא הייתה החברה של ראיין. דחיתי את זה כרכילות, אבל בהתחשב בקרבה התכופה שלהם, זה נראה סביר. "היא אפילו לא החברה שלו, זה ברור. רק תסתכלי על איך שראיין מתנהג לידה. כאילו היא מוצצת ממנו את החיים. כלבה כל כך כופה את עצמה עליו," אמרה אשלי, גירוי ברור בקולה. "טוב, די על זה. את מעוניינת לבלות קצת לפני שנלך הביתה?" היא שאלה, נותנת לי את המבט התמים הזה שהיא ידעה שאני לא יכולה לעמוד בפניו. "אני לא יכולה היום. אמא אמרה לי לבוא ישר הביתה אחרי הלימודים. היא אמרה שיש לה משהו חשוב לספר לי," עניתי. "אה" היא מלמלה אבל יכולתי להגיד שהיא לא הייתה מרוצה. "פעם אחרת, אם כן?" הנהנתי, נותנת לה חיוך קטן, מתנצל. שאר הנסיעה באוטובוס נגררה בשתיקה. ידעתי שמשהו לא בסדר ברגע שנכנסתי לבית. מכונית מוזרה חנתה בחניה. בהתחלה, משכתי בכתפיי, בהנחה שאולי יש לאמא מבקר. אבל כשנכנסתי בדלת הכניסה, ניחוח חזק ולא מוכר קיבל את פניי, משתלב עם הריח של עוגיות אפויות טריות. "אמא?" קראתי. הבטתי סביבי ושמתי לב שחדר המגורים מסודר מהרגיל, עם פרחים טריים באגרטל על שולחן הקפה. שמעתי פטפוט לא ברור מגיע מחדר המגורים - הקול של אמא ושל גבר. הם דיברו על משהו, אבל המילים לא היו ברורות. ליבי החל לפעום כשהתקרבתי לחדר המגורים. ברגע שהגעתי לחדר המגורים, המחזה שלפניי עצר את נשימתי. אמא הייתה עם גבר זר, והם לא רק דיברו. הם התנשקו. אמא שמה לב אליי מיד ומשכה את עצמה ממנו, פניה סמוקות מתערובת של מבוכה והפתעה. "את כאן, מותק," היא אמרה במבוכה. מוחי הסתחרר מבלבול. מה קורה? אמא התנשקה עם גבר. מבטי עבר לזר. הוא נראה בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, עם שיער מאפיר מסורק בקפידה לאחור ומראה מכובד. מוחי הסתחרר משאלות כשפניתי לאמא. "מה קורה?" שאלתי, מנסה לשמור על קולי יציב. אמא קמה וצעדה לעברי. "אמרתי שיש לי משהו חשוב לספר לך הבוקר," היא החלה, קולה רועד קלות. היא הביטה במהירות בגבר, שנתן לה חיוך קצר. ראיתי את לחייה של אמא סומקות בצבע עמוק יותר. בטני התכווצה בגועל. מה קורה פה? מי הגבר הזה? "ויולט..." אמא המשיכה, מושיטה יד לתחוב קווצת שיער מאחורי אוזני. "התכוונתי לספר לך את זה כבר די הרבה זמן." היא לקחה נשימה עמוקה. "אני מתחתנת, ויולט. והגבר הזה כאן הולך להיות אבא החורג שלך."