היום ריאן כמעט עשרים וארבע שעות עברו. עשרים וארבע שעות מייסרות מאז שויולט נעלמה – לא, מאז שנחטפה על ידי הפסיכופת הזה. אגרופי נקמצו בזיכרון של מה שליסה סיפרה לי. איך הממזר נכלא אחרי שרצח את אביה של ויולט. איך הוא הוכרז כמת ועכשיו הוא צץ משום מקום זה עדיין כל כך מבלבל. בלעתי בקושי, גופי מתוח בזעם עצור בקושי כשדמותה של ויולט מבוהלת וחסרת אונים הבהבה במוחי. המחשבה שהוא אפילו נוגע בה – שהיא לבדה איתו,