ויולט נסיעת המכונית הביתה עם ריאן הייתה כרגיל, מביכה כתמיד. הנסיעה לבית הספר והחזרה ממנו תמיד סומנו בשתיקה רפאים זו. הצלילים היחידים היו המהום מדי פעם של המנוע ורשרוש הרוח דרך החלון הסדוק. הסוללה המתה של הטלפון שלי רק החמירה את המצב. הייתי שוקעת בו כדי לברוח מהאי נוחות, אבל במקום זאת, הכרחתי את עצמי להמשיך להסתכל החוצה מהחלון, מנסה להתעלם מהגוש הלא נוח בגרוני. "את יודעת, את צריכה לנסות לנשום לידי. אני לא נושך," ריאן סוף סוף שבר את השתיקה. "התחלתי לחשוב שאני נוהג לבד. בלי מילים." עיניו הבזיקו לעברי לרגע לפני שהחזיר אותן לכביש. מצמצתי. זה לא חדש שתמיד קשה לי לנשום לידו. "לא עלה בדעתי שאתה כל כך להוט לנהל איתי שיחה," עניתי, מנסה לשמור על נימה קלילה. הוא צחקק, צליל נמוך שגרם ללבי לדלג פעימה. "ובכן..." אמר, מעביר יד על שפתו התחתונה ואז מסובב את ההגה בתנועה חלקה ומכוונת, ואני חייבת להודות, זה היה חתיכת מחזה. "את בטח חושבת על עצמך מאוד אם את מניחה שזה המצב, אחות חורגת," הוא משך, תוך שהוא מדגיש את ה"אחות חורגת" בחיוך זדוני. גלגלתי את עיני. "הצלחנו מצוין להימנע זה מזו במשך שלושה ימים. אני בטוחה שנוכל להמשיך לעשות זאת." חיוכו של ריאן התרחב. "אני רואה שאת לא מודעת לדברים מסוימים." "כמו מה?" שאלתי, סקרנותי התעוררה. "שום דבר," אמר, קולו מטפטף סיפוק. התעלמתי מהערתו המסתורית. שאר הנסיעה הייתה שקטה, ללא מילים נוספות שהוחלפו. כשריאן סוף סוף עצר בשביל הגישה, לא חיכיתי שהוא יכבה את המנוע. במהירות פתחתי את חגורת הבטיחות וברחתי מהמכונית. כל שנייה שביליתי איתו הרגישה כמו מבחן לנחישותי לשמור מרחק. מיהרתי לתוך הבית, מציינת את השקט שקיבל את פניי. היה ברור שה'זוג' לא בבית. הם היו יוצאים לדייטים לעתים קרובות, מה שמצאתי חמוד בצורה מוזרה. רצתי לחדרי, טרקתי את הדלת מאחוריי לפני שהתמוטטתי על מיטתי. אחרי כמה רגעים, פשטתי את מדי בית הספר שלי וצעדתי בכבדות לחדר האמבטיה. פתחתי את המקלחת, נותנת למים הקרים לחלחל לגופי המתוח. היום היה חסר אירועים - רק שיעורים, החקירות הבלתי פוסקות של אשלי לגבי האינטראקציות שלי עם ריאן, והנוכחות המוכרת והמנחמת של לוק. בילינו יחד במשך ימים עכשיו, והוא הוכיח שהוא חבר טוב. מחשבותיי נסחפו בחזרה לריאן, ותהיתי מה הוא עשוי לעשות ברגע זה. מעולם לא עלה בדעתי איך הוא מבלה את זמנו בבית. האינטראקציות שלנו היו מוגבלות לארוחות בוקר, ארוחות ערב ונסיעותינו במכונית לבית הספר וממנו. האם הוא מזמין בנות? מעולם לא ראיתי אף אחת בסביבות הבית. סטירה עצמית מנטלית. למה בכלל אכפת לי מה הוא עושה? כיביתי את המקלחת ויצאתי החוצה, עוטפת את עצמי במגבת כחולה פשוטה. דפיקה בדלת הבהילה אותי. זה לא יכול להיות אמא - היא לא תבדוק מה איתי. לא אכפת לה כל כך. אם היה לה משהו להגיד, היא הייתה צועקת אותו דרך הדלת. מתחתי את אוזני לדפיקה נוספת אבל לא שמעתי דבר. משכתי בכתפיי, חושבת שאולי דמיינתי את זה. החלקתי סווטשירט כחול גדול וסרקתי את החדר אחר גומיית השיער שלי. הייתי צריכה לאסוף את השיער שלי. השיער הלח שלי היה כבד ולא נוח על צווארי. לפתע, הדלת נפתחה בבת אחת. הסתובבתי לקול הדלת. נתפסתי באמצע מחשבה, מחזיקה את השיער שלי בשתי ידיים בקוקו מאולתר, ולפתע מודעת מאוד לעובדה שאני לא לובשת שום תחתונים. ריאן עומד שם, מחזיק ערימה של ספרים. הוא בהה בי, בלי למצמץ. מבטו נע מפניי, מטה על צווארי, לזרועותיי, ולבסוף נעצר במותניי. עקבתי אחרי עיניו והבנתי שבחיפזוני הרמתי את חולצתי, וחשפתי את בטני. הבנתי עכשיו למה הוא בוהה. אוי לחיי הסמיקו מחום כשבאופן אינסטינקטיבי הורדתי את ידי, נותנת לשיערי ליפול בגלים על כתפיי. "יכולת לדפוק!!" צעקתי. "אני בחוץ לדלת שלך כבר זמן מה, דופק בלי הפסקה. הייתי צריך לוודא שאת עדיין לא מתה," הוא מלמל, מבטו עדיין נעוץ בי. "אה כן..." קיללתי מתחת לנשימתי. "אני כנראה צריכה לייבש את השיער שלי," אמרתי לאף אחד מסוים אפילו לא מבינה למה אמרתי את זה. לא רציתי לייבש את השיער שלי. רק רציתי לצאת מכאן. תפסתי זוג ג'ינסים ומיהרתי לחדר האמבטיה. נשימותיי יצאו בצורה לא סדירה. מה לעזאזל הוא עשה בחדר שלי? סטירה למצחי בתסכול, ממלמלת "ארור!" מתוסכלת. כיסיתי את פי, מבינה שהוא בטח שמע. אחרי שלבשתי את הג'ינסים שלי, חזרתי החוצה. ריאן עדיין היה שם, יושב בפינת החדר, מבטו עכשיו נעוץ בטלפון שלו כאילו הוא כמעט לא ראה את ה... ריגוש שטף אותי בתזכורת. "מה אתה רוצה?" שאלתי, מנסה להישמע רגועה ככל האפשר. עיניי נדדו אל הספרים שהוא החזיק. "את קוראת הרבה," הוא ציין, עיניו סוקרות את מראה מדף הספרים שלי. אכן קראתי הרבה. זה היה מפלט הנחמה שלי, הבריחה שלי מהכל. הופעתו של ריאן תפסה את תשומת ליבי. הוא לבש חולצה שחורה מכופתרת עם שרוולים מגולגלים, שחשפו אמות שריריות. החולצה הייתה משוחררת באופן סתמי, מה שנתן לו מראה נינוח אך מסוגנן ללא מאמץ. "זה לא ענה על שאלתי. מה אתה רוצה?" חזרתי, בולעת רוק בכוח. ריאן משך בכתפיו ושקע בכיסא בפינת החדר. "אהם... לא יודע. למה שלא תשאל את גברת ג'יימס?" ניצוץ שובב רקד בעיניו. אז זה פגע בי. עיניי התרחבו בהלם כשמיהרתי לנתק את הטלפון שלי מהמטען. הפעלתי אותו ומיד ראיתי התראה. לחצתי עליה, חושפת פרטים על הפרויקט. גוללת בין הדפים, לבי שקע כשראיתי את שמו של שותפי לפרויקט. ריאן ג'נקינס. "אין מצב!" קראתי, קוראת את השם שוב כדי לוודא. "ויולט בלייק בשיתוף עם ריאן ג'נקינס." דמי דפק באוזניי. לא פספסתי את הצחוק שברח משפתיו של ריאן. ליקום יש חוש הומור מעוות. קודם כל, אמא שלי נישאה בשנית והבן של אבא החורג שלי היה חייב להיות הבחור הכי חתיך בגולדן אליט. ובדיוק כשחשבתי שאני כבר עושה עבודה טובה בהימנעות ממנו, זה שידך אותנו יחד לפרויקט. איזו אירוניה. מעולם לא עלה בדעתי שזה יכול לקרות. אז למה?? "זה חייב להיות איזה שהוא צחוק חולני נכון," מלמלתי, עיניי עדיין דבוקות למסך בתקווה לנס שהשמות ישתנו. ריאן נשען לאחור בכיסא, נראה מרוצה לחלוטין כאילו הכל מתפתח בדיוק כמו שהוא רצה. "נראה שאנחנו תקועים אחד עם השנייה אחרי הכל," הוא משך, קולו שזור בסיפוק. נעצתי בו מבט, התסכול שלי מוחשי "מכל האנשים שהם יכלו לשדך אותי איתם—" "היי, אני לא קבעתי את הכללים," ריאן קטע, פורש את ידיו בתמימות מדומה. "אם זה היה תלוי בי, כנראה שהייתי נמנע ממך גם כן." "ובכן, זה גם לא בדיוק תרחיש החלומות שלי," נזפתי. לקחתי נשימה עמוקה בניסיון להרגיע את עצמי. ישבתי על קצה מיטתי, ממלמלת 'לעזאזל' חנוק לפני שסוף סוף פניתי אליו. "יש לך בכלל תוכנית לפרויקט הזה? או שאנחנו פשוט הולכים לאלתר?" "ובכן, בהתחשב בתגובה שלך, הייתי אומר שאנחנו כבר בהתחלה מצוינת," אמר ריאן, נהנה בבירור מאי הנוחות שלי. רציתי להגיד משהו אבל המילים נתקעו לי בפה. לא יכולתי שלא לשים לב לאופן שבו עיניו נצצו כשהוא דיבר או לאופן שבו שיערו התכרבל קלות בעורפו. הרגשתי פרפור בחזי, וריסקתי אותו במהירות. ניסיתי להבריש את זה אבל לא הצלחתי. זה היה כאילו לגוף שלי יש תודעה משלו, מגיב לנוכחותו של ריאן גם כשהמוח שלי אמר לו לעצור. "תראה," אמרתי, נעמדת בפתאומיות. "למה שלא תיתן לי קצת מרחב? אני צריכה לבדוק את פרטי הפרויקט." חיוכו הזדוני של ריאן התרחב כשהוא קם. "בטח, בטח. רק אל תיקחי נצח." הנהנתי, מנסה להתעלם מהתחושה המתמשכת של מבטו. כשהוא עזב את החדר, סגרתי את הדלת מאחוריו באנחת הקלה. מיד ניגשתי לשולחני, תופסת את הטלפון שלי וגוללת בין פרטי הפרויקט. הייתי צריכה להתרכז, לסדר הכל ולהניח את רגשותיי כלפי ריאן בצד. זו הייתה הדרך היחידה לשמור על שפיותי. אבל מה היה עם ההרגשה שהייתה לי קודם?