ויולט אור עמום מנורת הלילה שלי חדר לעיניי הכמעט עצומות, והחזיר אותי בפתאומיות להכרה. מצמצתי, מתרגלת לאור החלש, ולאט לאט התרוממתי, מותחת את זרועותיי עד שחשתי במשיכה של שרירים רפויים. הכאב העמום בבטני עדיין היה שם, אבל חלש בהרבה עכשיו. ההתכווצויות תמיד נמשכו בערך יום, ולמדתי להסתדר איתן. אבל הפעם, הן הופיעו שבועיים מוקדם יותר, שיבשו לחלוטין את התוכניות שלי והשאירו אותי בתחושה של חוסר מוכנות וקצת חסר