ויולט הדלת נסגרה ברכות מאחוריי כשדרכתי החוצה מהחדר. נשענתי על הקיר, עצמתי את עיניי ונשפתי לאט, מנסה לעצור את הסערה שהשתוללה בתוכי. מעולם לא ראיתי אותו ככה קודם – כל כך שקט, כל כך… מזועזע. זה הפחיד אותי, באמת. הכעס, הכאב, האשמה – הכל היה כתוב בעיניו, חרוט בכל תנועה שלו. וזה לא היה רק בגלל מה שלוק עשה. זה אף פעם לא היה רק זה. זה היה עמוק יותר, אפל יותר, משהו שהוא נשא בתוכו כמו צל שהוא לא יכול לברוח