ויולט מעדתי החוצה מהחדר כושר, הראייה שלי מיטשטשת כשדמעות כיסו את עיניי, בקושי מסוגלת לראות את הדרך שלפניי. מאחוריי שמעתי את ריאן קורא, קולו חדור דאגה, אבל לא עצרתי. פעימות הלב שלי הדהדו באוזניי, והגברתי את קצב הליכתי, נואשת לברוח מהזיכרונות שציפורניהם תקפו אותי בכל צעד. חשבתי שהשארתי את החלק הזה של חיי מאחור, חשבתי שקברתי את הפחד עמוק מספיק כדי שלא יצוץ שוב. אבל עכשיו, כשראיתי את ריאן ככה, מדמם ופ