נקודת מבטו של לוק שלושים דקות קודם לכן מעדתי החוצה מהחדר, נשימותיי קצרות וחטופות. חזי עלה וירד כאילו משקל העולם כולו הונח עליו, ובמובן מסוים, כך היה. אחת, שתיים, שלוש. ניסיתי לספור את נשימותיי, שואף אוויר ארוך ורועד כדי להרגיע את הסערה שהשתוללה בתוכי. רגליי בגדו בי, ונשמטתי אל הקיר הקר והקשוח של המסדרון, ידי רועדות כשקברתי את פניי בהן. הכל באשמתי. ויולט. ויולט המתוקה והתמימה. היא בבלגן הזה בגללי.