ויולט ריאן לא הפסיק ללכת עד שהתרחקנו היטב מהקפיטריה, אחיזתו הייתה חזקה כשניווט אותי לעבר הגינה שמאחורי בית הספר. ברגע שהגענו למרחב השקט והמבודד, הוא הסתובב, עיניו הירוקות החודרות נעולות על שלי. מצחו היה מכווץ, לסתו הדוקה, וכעס שאי אפשר לטעות בו הבהב במבטו. "מה לעזאזל, ויולט?" הוא נהם, קולו חד. משכתי את זרועי מאחיזתו, הדופק שלי מואץ בתערובת של כעס ומשהו אחר שלא רציתי להתמודד איתו. "אתה חושב שאני צר