ריאן הייתי במגרש הכדורסל כשאבא התקשר וסיפר לי על הגעת המשפחה החדשה שלו. אני רותח מאז שהוא סיפר לי לפני שבועיים על הנישואים המתקרבים. היינו רק שנינו מאז שאמא נפטרה לפני שלוש שנים. אבל לאחרונה, הוא נראה שמח ורגוע בצורה מוזרה. כששאלתי אותו מה השתנה, הוא הזכיר באגביות אישה חדשה בחייו. החלק הכי מתסכל? לאישה הזו יש בת שלומדת באותו בית ספר כמוני. המטרה האמיתית שלי להגיע היום לבית הספר הייתה לגלות מי אחותי החורגת, ועכשיו אני יודע. "תתיישבי," אשתו החדשה של אבא, ליסה, הורתה לבתה שבוהה בי כאילו הייתי רוח רפאים. לבסוף, היא קרעה את מבטה ממני ורצה למושב שלה כמו עכברה קטנה שנתפסה באורות הדרך. עכברה קטנה. חיוך קר עיקם את שפתיי. הצצתי לעבר ויולט, חוסר הנוחות שלה היה מוחשי. לא הייתי במצב רוח לשיחות קטנות או להתחברות משפחתית כפויה. הרעיון של שני אנשים נוספים במרחב שלי, במיוחד כאלה שאני לא מכיר או רוצה להכיר, כבר היה מכריע. אבא וליסה ניסו להפוך את הערב לנעים, אבל הניסיונות שלהם היו לשווא. היה ברור שאף אחד מאיתנו לא נרגש מהסידור. האוכל היה די טעים, אבל התמקדתי באכילה ולא בשיחה המאולצת סביבי. הדאגה העיקרית שלי הייתה לסיים את ארוחת הערב ולסגת לחדר שלי. "אז, ויולט," אמר אבא, מנסה לגשר על הפער, "אני מקווה שאת וריאן תוכלו להסתדר. חשוב שכולנו נרגיש כמו משפחה. זה לא אמור להיות כל כך קשה מכיוון שאתן לומדות באותו בית ספר, נכון?" הצצתי בוויולט, ששיחקה במבוכה עם כלי האוכל שלה. משכתי בכתף באדישות, ונתתי לה הינהון קצר. "כן, בטח." הטון שלי היה מזלזל, ויכולתי לראות שזה צרב לה. ארוחת הערב המשיכה עם שיחה מאולצת והפסקות מביכות. כשסוף סוף הסתיימה הארוחה, ניגבתי את הפה במפית וקמתי. "אני הולך לחדר שלי. יש לי דברים לעשות," הכרזתי ויצאתי מחדר האוכל בלי לטרוח לחכות לתגובה. דחפתי את הדלת לחדר שלי וטרקתי אותה מאחוריי, מנסה לסגור את הכאוס שזה עתה פרץ לחיי. ניגשתי לספרייה בפינת החדר שלי ולחצתי על כפתור. הספרייה נפתחה, וחשפה חדר קטן וחשוך. זה היה המקלט שלי. אף אחד לא ידע על החדר הזה, אפילו לא אבא שלי. לשם באתי לברוח, לצייר ולשכוח. הוא היה פשוט ומסודר עם כמה רישומים ממוסגרים התלויים על הקירות. אף אחד לא ידע על הציור שלי. זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם דברים מאז שהייתי ילד. זה התחיל אחרי האירוע הטראומטי שמעולם לא דיברתי עליו, האירוע ששינה את כל חיי. ישבתי מול כן הציור והתחלתי לצייר. ידי זזה, מטבילה את המכחול בגוונים כהים של כחול ושחור. כל משיכה הייתה שחרור, ניסיון להפוך את התחושות המכריעות למשהו מוחשי. ציור היה איך שהתמודדתי עם התסכול שלי. כל משיכת מכחול עזרה לי להתמודד עם הרגשות שלא יכולתי לבטא במילים. עד מהרה איבדתי את עצמי בתהליך. העולם שמחוץ לחדר שלי דעך, והוחלף בצבעים המערבולתיים על הבד. אף אחד לעולם לא יראה את הציורים האלה - אם הם היו רואים אותם, הם היו יודעים כמה אני מוטרד ומבולגן. היה בטוח יותר ככה, לשמור על החלק הזה שבי מוסתר ונעול. שעות חלפו לפני שהנחתי את המכחול, הבד היה עכשיו מכוסה בתערובת כאוטית של צבעים וצורות וכך, התסכולים שלי כמעט שככו. עזבתי את החדר וצעדתי בכבדות לחדר האמבטיה שלי, ואיפשרתי למים הקרים לשטוף כל שריד של תסכול שהיה בי. יצאתי מחדר האמבטיה דקות לאחר מכן כשאני מרגיש רענן וחיוני יותר. נפלתי על המיטה שלי, מנסה לתפוס קצת שינה, אבל הטלפון שלי זמזם עם מחרוזת של הודעות טקסט נכנסות. הרמתי אותו וראיתי סדרה של הודעות, בעיקר מנשים שהיו לי איתן מפגשים. רייצ'ל: "היי, חתיך. לא יכולה להפסיק לחשוב עליך. 😘" רייצ'ל? לא זכרתי אותה בבירור. האם היא הייתה הבלונדינית מהמסיבה בשבוע שעבר או הברונטית מהבר לפני כמה ימים? טיפאני: "היה לי ממש כיף איתך. נוכל לעשות את זה שוב מתישהו?" השם נשמע מוכר, אבל לא הצלחתי למקם אותה. האם היא הייתה הבחורה ממשחק הכדורסל או זו מהמסיבה של ג'ייק? ג'סיקה: "ריאן, אני יודעת שאמרת שאתה לא מחפש משהו רציני אבל אני חייבת להודות, אני מתאהבת בך." וזה גרם לי לצחקק. מתאהבת בי? זה היה מצחיק. זכרתי אותה בבירור, חברת הכיתה שלי שכמעט השליכה את עצמה עליי והתחננה לתשומת לב. זכרתי את שירותי בית הספר שבהם היא הצמידה אותי לקיר והתחננה שאזיין אותה. זרמתי עם זה, כמובן, היה לי משעמם והיא עשתה את זה נוח. אבל רציני? בבקשה. נענעתי בראשי, מצחקק לעצמי. הבנות האלה היו משהו אחר. הודעות כאלה המשיכו להציף, כל אחת מהן מבקשת לילה נוסף או משבחת את המראה שלי ואומרת שהן יהרגו בשבילי. גל של גועל שטף אותי. אפילו לא חשבתי על הנשים האלה. השתמשתי בהן לתענוג שלי, ועכשיו הן מצפות ליותר. האמת היא שברגע שישנתי איתן, סיימתי. לגמרי. בלי מחשבות טורדניות, בלי הזדמנויות שניות - רק פרידה נקייה. עמדתי להשליך את הטלפון שלי הצידה כשצצה הודעה נוספת. זה היה מאוולין. אוולין: "🍑🍑" ידעתי מה הדובדבנים האלה אומרים טוב מדי. היססתי לרגע, מתפתה להתעלם ממנה, אבל במחשבה שנייה, עניתי לה, ואמרתי לה לעצור במקום הרגיל שלנו. אוולין הייתה היוצאת מן הכלל היחידה. היא איכשהו הצליחה לעמוד בסטנדרטים שלי, ובגלל זה לא נפטרתי ממנה... עדיין. קמתי מהמיטה ותפסתי קפוצ'ון שחור וג'ינס. אחרי הכל, להקל על שארית התסכול שנשארה בי לא נראה רעיון כל כך רע.