ריאן האור העמום בחדר בית החולים הבהב קלות, והטיל צללים ארוכים על הקירות הלבנים והסטריליים. ישבתי בכיסא הלא נוח, בוהה בדמותה הישנה של ויולט, נשימתי רדודה כשצפיתי בעלייה ובירידה האיטית של חזהּ. היא נראתה שברירית, חיוורת וחבולה מדי. הצפצוף הרך של מוניטור הלב היה הדבר היחיד ששמר על שפיותי. מיליון מחשבות סערו במוחי, אך אף אחת מהן לא הצליחה להשקיט את האשמה שאכלה אותי. לא הגנתי עליה. לא הייתי שם כשהיא הכ