ראיין צפיתי בה כשהיא לקחה את הגלידה שלה, אצבעותיה כרוכות בחוזקה סביב הגביע, אוחזות בו כאילו היה שריד השליטה האחרון שנותר לה. היא ליקקה את הקצוות באיטיות, כמעט בהיסח דעת, מבטה אבוד אי שם מעבר לעצים, הכאב עדיין חרוט בעיניה. לא אמרתי מילה. יש דברים שלא זקוקים למילים – רגעים מסוימים הרגישו כבדים יותר מכל מה שמילים יכולות לשאת. אז ישבתי איתה, נתתי לשקט להימתח בינינו, הרגשתי את הכאב שלה קורן בשקט בחלל ש