ויולט היום מלאו שבוע מאז שאמא הטילה את הפצצה על בעלה החדש. הימים האחרונים היו מערבולת של כעס, עצב וקבלה מהוססת. מעולם לא דמיינתי שאמא תינשא שוב מאז שאבא נפטר כשהייתי בת חמש, ומאז זה היינו רק שתינו. החדשות שברו אותי, אבל הגעתי לקבל את זה. אם אמא מאושרת, אני מניחה שזה מה שחשוב. השבוע שעבר הרגיש כמו טשטוש. כל יום היה מחזור חוזר של בית ספר, לחזור הביתה ולארוז בהדרגה. אנחנו עוברים דירה היום, לכיוון הבית של אבא החורג החדש שלי. זה עדיין כל כך מוזר לחשוב עליו כאבא החורג שלי. רק עכשיו למדתי את שמו - מקס. אני אפילו לא מכירה אותו מספיק טוב אבל דבר אחד אני בטוחה בו שהוא אוהב את אמא, לא רק בגלל שהיא הייתה יפה עם עיניה החומות הגדולות, אף כפתור קטן ושפתיים ורודות מלאות סיימתי במהירות לארוז את שאר הדברים שלי. ארגזים היו מוערמים ברשלנות סביב החדר שלי, שרידים של חיים שעמדתי להשאיר מאחור. המחשבה על עזיבת בית ילדותי הייתה מתוקה-מרירה. זה היה המקום היחיד שהכרתי אי פעם, מלא בזיכרונות מאבא וגדלתי עם אמא. קולה של אמא עלה מלמטה, שובר את מחשבותיי. "ויולט, אנחנו מוכנים ללכת! את יכולה לרדת?" תפסתי את הארגז האחרון שלי ועשיתי את דרכי במהירות למטה, כמעט מפילה את רגליי. אמא חיכתה ליד הדלת עם בעלה החדש, אבא החורג שלי "כמה פעמים אמרתי לך להפסיק ללבוש בגדים רחבים מדי?" היא אמרה, тона שלה נושאת רמז של גירוי. עיניה גילו אכזבה כשסרקה את המראה שלי. כן, יש לי מערכת יחסים מתוחה עם אמא שלי. היא ההגדרה המושלמת של леди, תמיד מוקפדת ומסודרת. היא הייתה סוג של אישה שאף פעם לא תאפשר לקווצת שיער לברוח מהתסרוקת המסודרת שלה, המראה שלה היה תמיד ללא דופי בעוד אני הייתי ההפך הגמור, שלדעתי זו הסיבה האמיתית שלעולם לא הסתדרנו טוב. כשגדלתי, תמיד הייתי קרובה יותר לאבא שלי, מה שגרם למותו לכאוב מאוד. הוקל לי שהיא לא העירה על איך קשרתי את השיער שלי בצורה שגויה, או איך לא הצלחתי לגהץ את החולצה שלי כראוי, או על האופן שבו הג'ינס שלי התבלה בשוליים. אלה היו סוג הפרטים שהיא בדרך כלל התמקדה בהם, וגרמה לי להרגיש כאילו לא עמדתי בסטנדרטים שלה. אבל היום, היא פשוט נאנחה ונענעה בראשה, וזה היה הקלה גדולה. זה היה מביך. אני בטוחה שמקס בסופו של דבר יכיר את האינטראקציות שלי עם אמא, אבל זה יצטרך לחכות. "יש לי בן בגיל שלך. אני בטוח שאני שניכם תסתדרו טוב" אמר מקס וחייך אליי. שמעתי את זה בפעם המי יודע כמה עכשיו. אמא צלצלה לי באוזניים הרבה, אפילו הזכירה משהו על שנינו שלומדים באותו בית ספר שמצאתי קצת מטריד "כן, אני בטוחה שכן" עניתי, והסטתי את מבטי מפניו שנראו נאים מדי בהתחשב בגילו. באופן מוזר, הוא נראה מוכר במעורפל אבל לא הצלחתי להיזכר איפה ראיתי את פניו. משכתי בכתפיי, זה בטח בגלל שהוא בא הרבה בימים האלה. "אתם מוכנים?" שאלה אמא, כנראה עייפה מהזמן שבזבזתי באריזה. יכולתי לדעת שהסבלנות שלה פוקעת הנהנתי. היא החליפה נשיקה מהירה עם מקס שוב והתנגדתי לדחף לגלגל את עיניי. העמסנו את שאר הארגזים למכונית, וגנבתי מבט סביב הבית שהיה המקלט שלי כל כך הרבה זמן. הקירות נראו לוחשים זיכרונות של צחוק, דמעות ורגעים משפחתיים. הרגשתי צביטה של נוסטלגיה אבל במהירות ניערתי אותה. הנסיעה לבית של מקס הייתה מלאה בשתיקה מביכה. בהיתי מהחלון, צופה ברחובות מוכרים מפנים את מקומם לסביבה חדשה. המכונית עצרה בקרוב מול בית ענק, величието שלו הפתיע אותי. המכונית שלו כבר אמרה כל כך הרבה על העושר שלו. איש מהמעמד הבינוני לא יקנה מכונית בשווי כזה ולא ישבור את הבנק. אמא ומקס יצאו ראשונים מהמכונית, болтая לא ברור כשהם פנו לכיוון הבית. התעכבתי מאחור, רגשות מתערבלים בי. מסיבות מסוימות, שמחתי שאני עוברת לסביבה חדשה. נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לפרוק מהמכונית. פנים הבית השאיר אותי פעורת פה. הייתה там כניסה אלגנטית, עם תקרות גבוהות ומדרגות מפוארות שהובילו לקומה השנייה. הפנים היה ללא רבב, מעוטר ברהיטים וחפצי אמנות שנראים יקרים. זה היה רחוק מהחיים הצנועים שהייתי רגילה אליהם. מקס הראה לי את החדר שלי שהיה מרוהט להפליא, עם מיטה גדולה, שולחן ליד החלון וארון בגדים. עד שסיימתי לפרוק, כבר היה מאוחר. התמוטטתי בכבדות על המיטה, תשישות משתלטת. בטח נרדמתי כי стук חזק בדלת העיר אותי. "בואי למטה לארוחת ערב" קולה של אמא אמרה דרך הדלת. مددت את זרועותיי בעצלתיים ועשיתי את דרכי למטה. ריח הארוחות המבושלות טריות נישא באוויר וגרם לבטני לקרקר. רק אז הבנתי שלא אכלתי כלום כל היום מלבד פרוסת לחם. הכאוס של המעבר דירה השתלט עליי לגמרי. כשנכנסתי לחדר האוכל, קיבלו את פני שלוש דמויות. מבטי נח לרגע על אמא ומקס לפני שעבר לאדם השלישי. לא הצלחתי לתפוס את פניו כי הוא היה שקוע כל כך בטלפון שלו. הנחתי שהוא הבן של מקס. "את כאן," אמר מקס, מושך את תשומת הלב של הבחור. הוא הרים את ראשו, וברגע שעינינו נפגשו, ליבי החסיר פעימה כשקפאתי בהלם.. אותן עיניים ירוקות חודרות, אותו שיער בלונדיני פרוע שאי אפשר לטעות בו... זה לא יכול להיות. מה לעזאזל Райан Дженкинс עושה כאן???