"הפנקייקים האלה כל כך טעימים, חנה," אמר פליקס בפה מלא בפנקייק אוכמניות. הוא היה כבר בשלישי שלו. אני הייתי בראשון והיחיד שלי. חנה חייכה והניחה עוד אחד בצלחת שלו. "תזדרזי," פליקס הביט בי, "אנחנו נאחר לבית הספר." הנהנתי, נאבקת ללעוס. היה לי כל כך קשה לאכול ארוחת בוקר. בקושי יכולתי לאכול. פיזית פשוט לא הייתי מסוגלת לבלוע אוכל לפני עשר בבוקר. וכרגע היו עוד שעתיים תמימות עד אז. "אני לא יכולה לאכול את זה