אבק קמח ריצד באור השמש במטבח של פליקס. פליקס, ששיערו היה פרוע כערימת שחת ולבן מקמח, צחקק בעודו מעמיס עוד כוס גדושה לתוך הקערה שכבר עלתה על גדותיה. "קצת פחות הר פוג'י, קצת יותר בלילת קאפקייקס, בבקשה," התגריתי בו, מתחמקת מרסיס לבן וסורר שנחת על אפי. "היי, אף פעם אין יותר מדי סוכריות צבעוניות, הן מביאות אושר," הוא הכריז, מנער את ידיו בדרמטיות ושולח סופת שלגים זעירה של קמח לרוחב השיש. נאנחתי, בעוד חוב