למה שהוא יגיד את זה? הרגשות שהיו לי כלפי פליקס היו אמיתיים. הרגשות של פליקס כלפיי היו אמיתיים. הוא לא יכול היה למחוק את זה עם האמירה הזאת על חוסר בשלות של גיל ההתבגרות. "זה היה אמיתי, טומי." לא הבנתי עד כמה הטון שלי היה חד עד שעיניו התרחבו מעט, והוא לקח צעד אחורה. "אלוהים," הוא הרים את ידיו בהתגוננות, "סליחה, פלורה. לא התכוונתי לתקוף את מערכת היחסים שלכם." "אני מצטערת," מלמלתי. "אז מה קרה איתו בעצם?" ליקקתי את שפתיי לפני שעניתי. "אנחנו, אממ..." נאנחתי. "החיים קרו, אני מניחה." הוא הזעיף פנים, אבל לא לחץ מעבר לכך. מה באמת קרה, בכל אופן? איך יכולתי לתמצת את זה למשפט אחד, להסבר קטן? איך הייתי מסבירה את זה לפליקס מבלי להפוך את כל חיי? טומי ואני חלקנו סיגריה לפני הנסיעה הביתה. התחלתי לעשן לפני כמה חודשים. לא רציתי בזה, אבל זה עבר מעישון איתו מדי פעם לקניית חפיסה משלי. ידעתי שלא כדאי לי לעשות את זה, אבל זה היה בסדר; ממילא לא רציתי לחיות כל כך הרבה זמן. התקשיתי לסחוב את שקיות המצרכים לדירה שלי לבד, וטומי הציע לעזור, אבל נאלצתי לסרב. אבא היה שואל יותר מדי שאלות, והוא היה רוקח איזה סיפור על כך שאני שוכבת עם טומי בשביל כסף, או משהו מטורף בסגנון הזה. אחרי שסוף סוף הגעתי למעלה, התחלתי להוציא את המצרכים מהשקיות, מסדרת אותם במקרר הקטן שלנו ואת השאר בארון הקטן שקראנו לו המזווה שלנו. יכולתי לשמוע את הטלוויזיה רועמת ברקע בזמן שאבא צפה במשחק כדורסל. "את מכינה ארוחת ערב?" הוא צעק מהסלון. "כן," צעקתי חזרה. "עוד מעט, אבא." הוא לא הגיב, אבל תוך כמה שניות ראיתי אותו נכנס למטבח. הוא חטף בקבוק מים מהמקרר וגמע כמעט חצי ממנו. הוא פנה אליי והחל לחטט בשקיות המצרכים החומות שהיו על השיש. לא הקדשתי לו יותר מדי תשומת לב, מתוך מחשבה שהוא מחפש משהו ספציפי. "איפה הסיגריות שלי?" אוי לא. הראש שלי הזדקף בבת אחת לפגוש את מבטו. "אני כל כך מצטערת, אבא, שכחתי. אני אלך להביא אותן עכשיו." קיוויתי וקיוויתי וקיוויתי שהטעות הקטנה הזאת שעשיתי לא תסלים. קיוויתי והתפללתי שהוא יבליג ולא ישקע לתוך רגע שבו הוא מתעצבן נורא על משהו קטן מאוד, לפעמים ללא שום סיבה נראית לעין. "את כל כך מטומטמת, פלורה." הוא הושיט יד ותפס בשיערי, אצבעותיו מסתבכות בתוכו. ייבבתי. "אבא," לחשתי. "אני מצטערת. שכחתי. לא התכוונתי, אני נשבעת." אחיזתו התהדקה ושחררתי צווחת כאב. "אני יודע למה שכחת," הוא רתח. הבל פיו הריח מאלכוהול. וויסקי זול שהוא תמיד שתה. "בגלל שהזדיינת עם בן השכנים המזויין. פתחת לו רגליים, הא?" הטון שלו היה קשה, מילותיו קשות אף יותר. "את מתה על להיות שרמוטה, נכון? את בדיוק כמו אמא שלך. הולכת לתת את זה לכל בן זונה שזורק לך גרוש." "אל תדבר ככה על אמא," אמרתי לו. יכולתי לספוג את כל העלבונות שהוא הטיח בי. לא היה אכפת לי אם הוא קרא לי זונה, שרמוטה, מה שזה לא יהיה. אבל הוא לא יכול היה להגיד את זה על אמא. לא אחרי שהיא נתנה לו את הכל. ובמיוחד לא עכשיו. הוא לא יכול היה לחלל ולבזות את הזיכרון שלה ככה. לא הגיע לה. לא ראיתי את האגרוף מגיע, אבל הרגשתי אותו. הו, ועוד איך הרגשתי אותו. התקפלתי מכאב, אוחזת בעין שלי, עדיין מרגישה את האגרוף שלו שם. יכולתי להרגיש את העין שלי פועמת. זה כאב כל כך, זה כאב נורא. בקושי היה לי זמן לתת לכאב לשכך לפני שאבא תפס בזרועי, תולש אותה מעל פניי, גוזל ממני את המעט הקלה שזה נתן לי. הוא סובב אותה מאחורי גבי, מושך אותי קרוב אליו, עד שסינן מול פניי בזעם: "שלא תעזי לענות לי, לעזאזל." עיני הימנית פעמה בחוזקה. בקושי יכולתי לראות משהו – רק חלקיקי אור קטנים, ממש כמו לראות כוכבים, ואובך שחור. ידעתי שתיווצר שם חבורה. אצטרך להמציא תירוץ נוסף לגבי זה. כמה איפור אוכל לשים? כמה חבורות אוכל להסתיר? אבא עזב את זרועי ודחף אותי בפתאומיות, והירך שלי פגעה בשיש בחבטה עמומה. יופי, עוד פציעה. אחזתי בירך ביד ימין, ובעין ביד השנייה. אבא תפס את הדבר הקרוב ביותר שיכול היה למצוא – זו הייתה כוס מים, והטיח אותה על הרצפה. "פאק!"