יצקתי מעט מבלילת העוגה אל תוך תבנית אפייה, ואז עשיתי את אותו הדבר עם שתי התבניות האחרות, כשגודלן הולך וקטן ככל שהתקדמתי. היה זה יום קיץ לוהט, שלהי אוגוסט. בעודי מנגבה את הזיעה ממצחי בשרוול חולצתי, נשאתי את מבטי אל עבר חנה, הטבחית שלנו. "אני מקווה שזה ייצא טוב." היא חייכה אליי. העוגה הייתה מבוססת על מתכון של חנה. למען האמת, היא עשתה את רוב העבודה, אבל אני השתתפתי באופן ניכר. הייתי בשלנית לא רעה בעצמי, אבל לא רציתי לקחת שום סיכון היום. הכול היה חייב להיות מושלם היום. פשוט מושלם. וזה עמד להיות מושלם, יכולתי להרגיש את זה. פליקס עוזב מחר. לארבע שנים תמימות. כמובן, הוא יבוא לביקורים, אבל זה כבר לא יהיה אותו הדבר. הלוואי שיכולתי לנסוע איתו. תכננו את זה בעבר, כשהיינו צעירים יותר. תמיד ידענו שזה יקרה. פליקס ואני ייחלנו כל יום לכך שהיינו נולדים באותה שנה, כדי שנוכל ללכת לקולג' יחד ושאיש מאיתנו לא יישאר מאחור. אבל הוא היה חייב להיות גדול יותר. לי נותרו עוד שנתיים של תיכון, ופליקס התקבל לפרינסטון. כשהיינו בני עשר ושתיים-עשרה, היינו מדברים על כך שפליקס יוכל לקחת שנת חופש או שתיים, או שאני אסיים את התיכון מוקדם מהרגיל, או אפילו אעבור לאיזו עיר שהוא ילך אליה ואסיים את הלימודים שם. זה נשמע הגיוני באותו זמן, אבל ככל שהתבגרנו, זה נראה בלתי אפשרי יותר ויותר. לא משנה כמה מתכננים דברים, החיים תמיד נכנסים באמצע ומשבשים הכול. אבל יהיה בסדר. נכון? בכל מקרה, לא היה לי הרבה זמן לדאוג. מסיבת הפרידה של פליקס נערכת הערב. תכננתי את הכול בשבילו. העוגה הייתה בשבילו. עוגת "היער השחור", האהובה עליו. החברים שלו עמדו להגיע, והם עזרו לי לארגן את האלכוהול, וחנה הכינה גם אוכל למסיבה. זה עמד להיות כיף. אדאג מחר, אחרי שהוא יעזוב. זה כל מה שאעשה במשך ארבע השנים שהוא יהיה שם. אדאג. ואחכה. היה קשה להסביר את מערכת היחסים שלי ושל פליקס. היינו חברים, אני חושבת. אבל לא אהבתי את המילה הזאת. אני מכירה את פליקס מאז ומעולם. הוא היה שם בבית החולים כשנולדתי. עם אימא שלו, החברה הכי טובה של אימא שלי. הוא היה רק בן שנתיים והוא לא זוכר את זה, כמובן, אבל הוא היה שם, וזה נחשב. מעולם לא נפרדנו מאז. הוא היה החבר שלי ביסודי, המגן שלי בחטיבת הביניים, ואז כל השאר בתיכון. "הכול" הייתה מילה טובה. הוא היה ה... הכול בשבילי. חברתי טילי אמרה שהוא החבר שלי. אבל שנאתי את המילה הזאת, והוא מעולם לא השתמש בה, אפילו לא פעם אחת. הלכתי איתו לנשף הסיום שלו, והוא מעולם לא יצא עם אף אחת אחרת, והוא לא נתן לי לצאת עם אחרים. לא שרציתי. הוא גם מעולם לא נישק אותי. היה את העניין הזה. אם הוא רק היה מנשק אותי, הייתי יודעת איפה אנחנו עומדים. ראיתי את זה עומד לקרות, כל כך הרבה פעמים. כמו באותה פעם בג'קוזי שלו, או בפעם ההיא על הגג אחרי שבכיתי. אבל זה מעולם לא קרה. "פרינסטון הוא בית ספר מצוין," אמרה חנה באדישות. "פליקס יכיר המון חברים חדשים ויפגוש בחורות חכמות." בלעתי את הגוש שעמד בגרוני. זה היה פחד נוסף שלי. בחורות. מה אם הוא ילך לשם ויתאהב? מה אם היא תשנא אותי ותגיד לו לא לדבר איתי יותר לעולם? חנה הבחינה בהבעה על פניי וגיחכה. היא טפחה קלות על ראשי. "אל תדאגי, מיס פלורה," היא התגרתה, "הילד הזה משוגע עלייך." גלגלתי את עיניי. "הוא רק ידיד שלי, חנה." היא חייכה. "בוודאי." בזמן שהעוגות נאפו, ניגשתי להקציף שמנת לציפוי. בזה הייתי טובה, אז עשיתי זאת בעצמי, בעוד חנה עבדה על שאר האוכל. בתוך כשעתיים בערך, העוגה הייתה מוכנה. כתבתי עליה כיתוב קצר ופשוט בשכבה העליונה: 'כבר מתגעגעת'. קיוויתי שהוא יאהב את זה. קיוויתי שהוא לא יחשוב שזה קיטשי מדי. הכנסתי את העוגה למקרר, רצתי לחדר שלי והתקלחתי בזריזות, ואז לבשתי שמלת קיץ ורודה וחמודה. פליקס אהב ורוד עלי. הוא אמר שזה גורם לי להיראות כמו פרח יפה. אחרי שהתלבשתי, רצתי למטה. המסיבה עמדה להיערך בחוץ, על המדשאה באחוזה שלנו. חנה כבר החלה לקשט, ומיהרתי לעזור לה, תולה שרשראות של אורות קטנים וכרזה שעליה נכתב 'כל טוב פליקס!' ואחת קטנה יותר – 'פרינסטון מחכה'. לקראת השעה שמונה בערב, החברים של פליקס החלו להגיע. לא היה לו מושג שיש מסיבה. הייתי אמורה לקרוא לו לבית שלי ושם נפתיע אותו. כשכולם היו שם, כיביתי את האורות בגינה כדי שהוא לא יוכל לראות דבר, ואז התקשרתי לפליקס. "היי! בא לך לבוא להסתובב?" שאלתי בעליזות. נשמעתי נרגשת מדי. לא רציתי להסגיר את עצמי. "אצלך תוך חמש דקות," הוא ענה וניתק, וידעתי שהוא כבר בדרכו החוצה. הוא גר במרחק שני בתים. זה לא יקח לו יותר מחמש הדקות שהבטיח. "מהר!" הכרזתי. "הוא בדרך." כולם התמקמו במקומות מסתור בצורה בולטת למדי. מסיבת ההפתעה והטקטיקות היו קצת ילדותיות, אבל החברים שלו היו נחמדים מספיק כדי לשתף איתי פעולה. כולם היו נחמדים אליי בגלל פליקס. הדברים עמדו להשתנות מאוד אחרי שהוא יעזוב. הוא עשה את כל הדרך עד לדלת הכניסה שלי בלי להבחין בהמולה בצד החצר. פתחתי את הדלת לפני שהספיק לצלצל בפעמון. "היי!" אמרתי בנונשלנטיות. הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש, עיניו מצטמצמות. "למה את לבושה ככה?" משכתי בכתפיי, "יצאתי." הוא הטה את ראשו הצידה, נועץ בי מבט. "עם מי?" "אתה לא מכיר אותם," אמרתי, "רוצה לשבת בגינה?" הוא משך בכתפיו, "מה שתרצי, פלורה." חייכתי חיוך רחב, תפסתי בידו והובלתי אותנו לגינה. בעודי גוררת אותו אחריי, לחצתי באדישות על המתג שמדליק את האורות. הכול הואר, ופתאום כולם נגלו לעין. והמוזיקה התחילה. זה היה מושלם. "הפתעה," לחשתי לפליקס, מחייכת אליו. הוא חיבק אותי בחוזקה והרים אותי מהקרקע. צחקקתי, כרכתי את רגליי סביבו, נמסה אל תוך חיבוקו. בתוך הכאוס של היום, באמת שכחתי כמה אתגעגע אליו. לתחושת הזרועות שלו סביבי, לרכות המיוחדת בקולו כשהוא דיבר איתי, למבט השובב על פניו לפני שעשה משהו שידע שמעצבן אותי. "תודה," הוא לחש, לפני שהוריד אותי והעמיד אותי שוב על רגליי. הוא פרע את שיערי, מחייך אליי מלמעלה. "את כל כך חמודה, פלורה."