עכשיו. הבטתי בשעה בטלפון שלי. "הגיע הזמן לארוחת הצהריים של מר קורסינו גם כן. אחזור מיד אחרי שאגיש לו את זה. שתי דקות בדיוק." הוא הנהן, מבטו לא מש מהאוכל. בקושי זזתי מכיסאי כשהקול הדהד: "ליאם!" פליקס נשמע... כועס. הוא אמר רק את שמו של ליאם, ואפילו לא צעק. רק טון קצר וחד, אך הוא היה מפחיד דיו. הסתובבתי באיטיות אל הדלת כדי להביט בו, בזרועותיי צלחת ריקה שהתכוונתי למלא באוכל עבורו. "מר קורסינו," אמרתי