טריקת הדלת הרעידה את הבית, וכל הד קרא דרך גופי, מותיר אחריו כאב חלול. מילותיו של פליקס, חדות ומאשימות, עדיין הדהדו באוזניי, צורבות יותר מכפי שרציתי להודות. דמעות שרפו בעיניי, מטשטשות את המסדרון לתוך משיחת מכחול של יגון בצבעי מים. הכאב המוכר הזה, כובד הדחייה המתיישב בחזי, היה בעל טעם של אפר על לשוני. כל צעד לעבר חדרי הרגיש כבד, רגליי רדומות תחת המשקל המוחץ של תחנונים שלא נאמרו והתנצלויות שלא נשמעו.