מיהרתי חזרה למטבח ברגע שפליקס נעלם מן העין. ראשי הסתחרר, יכולתי לחוש בדם השוצף בעורקיי, לבי הלם כה מהר עד שהרגשתי את דפיקותיו בצווארי. שלחתי יד אל עורפי, מרגישה בחום תחת כף ידי, ועצמתי את עיניי. אחת. שתיים. שלוש. חמש. שש. לא. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. ש– "את בסדר, חמודה?" הרגשתי את ידה של לידיה על כתפי. הנהנתי, עדיין מנסה להסדיר את נשימתי. "את מרגישה לא טוב?" היא חקרה, ואני הנידותי בראשי לשלילה. "אני מצטערת על זה. אני פשוט נתקפת חרדה לפעמים." הבטתי בה שוב וראיתי את עיניה המלאות דאגה, שפתיה קפוצות בהבעה מוטרדת. הצלחתי לגייס חיוך. "זה לא יקרה שוב." גבותיה של לידיה התכווצו. "מותר לך להרגיש חרדה בעבודה, פלורה," אמרה ברכות, טופחת על כתפי. "שבי, אני אכין לך משהו קר לשתות." הנהנתי בהכרת תודה והתיישבתי על שרפרף ליד הדלפק. צפיתי בלידיה מכינה לי לימונדה. כמובן, הייתי חייבת לקבל התקף חרדה דווקא ביום הראשון לעבודה. תהיתי אם לידיה חושבת עכשיו שאני לא יציבה בנפשי מכדי לעבוד כאן, ושרק אהווה נטל עבורה. הייתי עובדת טובה. וזה היה בסך הכל התקף החרדה השני שלי החודש. וגם הוא היה קל יחסית. אם לידיה תרצה לפטר אותי, אצטרך לשכנע אותה. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את המשרה הזו. הייתי זקוקה לכסף נואשות. והייתי חייבת לדבר עם פליקס. הייתי בטוחה שהוא יזכור אותי. איך הוא יכול לשכוח? העברנו את כל ילדותנו יחד. חלקנו חברות עמוקה, אך מעבר לזה, חלקנו אהבה עמוקה. ידעתי שאני לא טועה לגבי זה. אולי נראיתי שונה מדי עכשיו. אחרי הכל, הייתי רק ילדה בפעם האחרונה שראה אותי. אולי הוא היה עייף מכדי להבחין. לידיה הגישה לי כוס לימונדה, ולגמתי ממנה באטיות. "תודה, לידיה," אמרתי לה. "אני לא יודעת למה זה קרה. אבל אני מבטיחה שזה נדיר. לא אתן לזה להשפיע על העבודה שלי." "זה קורה לטובים ביותר, ילדה," הרגיעה אותי. "כבר ראיתי בחורות מגיבות גרוע יותר לפליקס. יש לו את הקסם הזה, את יודעת?" היא חייכה חיוך רחב, מנסה להקליל את האווירה. העליתי חיוך למשמע הבדיחה שלה. נשים תמיד הגיבו כך לפליקס. אבל אני לא הרגשתי כך משום שהוא היה מושך מדי; הרגשתי כך מפני שנדמה היה שכל עולמי קורס עליי, ושאני עומדת להיקבר תחת ההריסות. סיימתי את המשקה, שטפתי במהירות את הכוס והחזרתי אותה למקומה. שעת הצהריים התקרבה, ולידיה הרכיבה סלט מושקע לצד תה קר. היא התכוונה לקחת אליו את האוכל, והייתי אסירת תודה על כך, אך אז הטלפון שלה צלצל והיא ביקשה ממני לעשות זאת במקומה. לא חושבת שהייתי מוכנה לראות אותו עדיין, אבל לא הייתה לי ברירה. כמה זמן עוד אוכל לדחות את זה? חוץ מזה, אם רציתי לדבר איתו על העבר, הייתי צריכה מספיק ביטחון כדי לחבר כמה מילים למשפטים הגיוניים. אחזתי במגש וצעדתי אל שולחן האוכל, וראיתי את פליקס נכנס מהצד השני. הוא לא העיף לעברי מבט, והתיישב על כיסא. הנחתי את האוכל בשקט על השולחן וזזתי הצידה. לקחתי רגע להביט בו, באמת להביט בו. הוא היה גבוה יותר עכשיו, אם זה בכלל ייתכן. או שאולי הוא תמיד היה גבוה כל כך ולא זכרתי את זה. שיערו היה ארוך יותר, כמובן. לסתו חדה יותר, עצמות הלחיים שלו מודגשות יותר. זיפים כהים עיטרו את פניו במכוון. בעבר הוא נהג להקפיד על גילוח למשעי. עיניו היו ירוקות כתמיד, כמו העלווה ביער, כמו יער גשם אפל. בלעתי את רוקי, מרגישה כובד מתיישב על חזי. ידעתי שאם אעמוד כאן עוד רגע, אפרץ בבכי. זה היה קשה מדי. חשבתי על כך בעבר. חלמתי על זה, למען האמת. אבל המחשבה שניפגש שוב הייתה בגדר חלום רחוק. חיינו בעולמות שונים, אבל בכל זאת דמיינתי את זה. מה אומר לו, מה הוא יאמר, איך הוא ייראה. הוא יחבק אותי מיד. שנינו נבכה. הוא יקבל אותי בחזרה. הוא יבין. ידעתי שזה יהיה קשה, אבל לא ידעתי שזה יהיה קשה עד כדי כך. חשבתי שחמש השנים האלו המיסו את כל הרגשות שהיו לי כלפיו, אבל כל האהבה והרכות הציפו אותי ברגע שראיתי אותו. זה היה כאילו אני שוב בת שש-עשרה, מסוחררת מעצם אזכור שמו, לבי הולם למראהו, מוכרעת על ידי האהבה, על ידי הכאב. אני מניחה שזה מה שקורה כשאין סגירת מעגל. כשאת נעקרת בפתאומיות מכל מה שיקר לך, מכל מה שמוכר לך. "א-אפשר להביא לך עוד משהו?" הצלחתי לפלוט. פליקס הביט בי סוף סוף. מבט חטוף, בקושי שנייה, אבל הרגשתי אותו. "לא," אמר בפשטות. הבטתי בכוס התה שלו, שהייתה מלאה למחצה. "עוד תה?" "לא, גברת ווייט," הוא אמר. "עכשיו צאי בבקשה. אני לא נהנה שצופים בי בזמן שאני אוכל." הנהנתי מיד ונסוגותי למטבח. זה בסדר שהוא מתנהג אליי בכזו קרירות. ואולי הוא מסרב לזהות אותי כי הוא לא רוצה לעשות סצנה מול לידיה. אני אדבר איתו כשלידיה תלך. היינו אמורות לעזוב אחרי הכנת ארוחת הערב. אני אדאג שהיא תעשה זאת ראשונה. עזרתי ללידיה עם ארוחת הערב; היא הייתה פשוטה, משהו שיוכל לחמם במהירות כשיחוש רעב. השארתי גם את מאפה הפירות בכלי למיקרוגל, עם פתק שבו היה כתוב: 'נא לאכול עם גלידה'. קיוויתי שהוא יאהב את זה. עבדתי על כך קשה.