למרבה המזל, לידיה עצמה ביקשה שאנקה את המקום, ועזבה זמן קצר לאחר מכן. היא גרה בסמוך, אך הייתה צריכה לבקר את אחותה. לא היה הרבה מה לנקות, כך שסיימתי את הכל מהר מאוד. חוץ מזה, הייתי רעבה. הייתי צריכה להביא ארוחת צהריים. רציתי להגיע הביתה במהירות ולהכין משהו טעים ופשוט בזריזות. כריך יספיק. אבל לפני כן, הייתי חייבת לדבר עם פליקס. לקחתי לעצמי רגע במטבח. שתיתי מים, ביצעתי תרגיל נשימות עמוקות שלמדתי מאמא שלי בעבר. סידרתי בראשי את מהלך השיחה הרצוי, ניסחתי את המילים במחשבתי, ואז יצאתי לחפש את פליקס. רוב הסיכויים היו שהוא בחדרו, אז עשיתי את דרכי לשם. הדלת הייתה נעולה מבפנים, ודפקתי בשקט. לקח לו רגע לפתוח. לשנייה אחת, שכחתי לנשום. כשהוא עמד שם מאחורי הדלת, הפכתי פתאום מודעת מאוד לקרבה בינינו. הוא לקח צעד אחורה והפנה אליי את גבו, פוסע לעבר מיטתו. "את צריכה משהו, גברת ווייט?" "אני—" התחלתי, ופליקס הסתובב. הוא בהה בי, פניו חתומות. "פליקס," קולי היה לחישה. הרמתי את מבטי אליו, מחפשת בעיניו כל סימן לרגש. לא היה שם דבר. פי הרגיש לפתע יבש מאוד. "אתה לא," בלעתי את הרוק, "אתה לא זוכר אותי?" "אני לא בטוח שאני מבין." קולו היה שטוח. שנאתי את זה. שנאתי את המצב הזה. "אני מצטערת," אמרתי לו בכנות. "פליקס. אני מצטערת." "גברת ווייט," הוא כחכח בגרונו, "אני לא יודע למה את חושבת שאת צריכה להתנצל בפניי." "אתה אפילו לא מוכן להגיד את השם שלי." המילים נפלטו ממני, ועיניי הצטמצמו מולו. לא הייתה בזה האשמה, רק כאב. "אתה שונא אותי עד כדי כך?" "אין לי סיבה לשנוא אותך, גברת ווייט." הוא החל ללכת לכיוון הדלת שלו, פתח אותה וסימן לי לצאת. "אני מאמין ששעות העבודה שלך הסתיימו." נשארתי נטועה במקומי, בוהה בו. הוא החזיר לי מבט ישיר. קודם לכן הוא סירב להביט בי, אבל עכשיו הוא החזיק את המבט שלי בנחישות, מאתגר אותי להתנגד לו. חלפתי על פניו בסערה, יצאתי מחדר השינה שלו, ירדתי במדרגות ויצאתי מהבית, רצה ישר למכונית שלי. ישבתי בפנים, אוחזת בחוזקה בהגה. גוש עמד לי בגרון, כאילו אני עומדת לבכות. אבל ידעתי שלא אעשה זאת. לא בכיתי כבר שנים. נהגתי הביתה, עוצרת בדרך לקנות כמה מצרכים. הייתי חייבת להתחיל להכין ארוחת ערב ברגע שאגיע. השעה הייתה כמעט חמש כשהגעתי. אבא יגיע הביתה בעוד שעתיים. היה לי זמן למקלחת, אז התקלחתי בזריזות לפני שהכנתי לעצמי כריך. לאבא אכין אחד כשיחזור. אכלתי תוך כדי צפייה בטלוויזיה. אם אשאר בעבודה הזו מספיק זמן, אוכל לחסוך קצת כסף למכללה הקהילתית. אם אקבל סיוע כספי, אוכל להסתדר ולהשיג תואר, בסופו של דבר. אם הייתי חכמה, הייתי עוזבת, בהתחשב בהתנהגות של פליקס. אבל הייתי נואשת לכסף. והייתי נואשת לפליקס. לא רציתי אותו *ככה*. לא הייתי ילדה. ידעתי שהוא לא פשוט יתאהב בי מחדש. יש לו חיים אחרים עכשיו. כנראה שיש לו חברה. רק רציתי שהוא יכיר בקיומי. שיסלח לי. רציתי להסביר לו את הדברים. נרדמתי על הספה כשאבא חזר. "היי," בירכתי אותו כשנכנס הביתה. אבא תמיד החליף עבודות. הוא אף פעם לא באמת דיבר איתי על זה, אבל בפעם האחרונה שזכרתי, הוא עבד במוסך. הוא תמיד הכניס כסף, ועם ההכנסה הנוספת שלי הצלחנו לשרוד, אבל לא באמת ידעתי איך ומאיפה הכסף שלו מגיע. "היי, איך הייתה העבודה החדשה?" הוא שאל באגביות, נכנס לחדרו. לא נראה לי שזה באמת עניין אותו, כי הוא אפילו לא נשאר לשמוע את התשובה שלי. "טוב," בכל זאת עניתי, לאף אחד. רציתי לספר לו על פליקס. למרות שהיחסים בינינו היו... רעועים, בלשון המעטה, הוא עדיין היה אבא שלי. רציתי נחמה, רציתי לחבק אותו. רציתי לחבק מישהו, באמת. לא הצלחתי לזכור מתי בפעם האחרונה מישהו החזיק אותי. אבל לא סיפרתי לו. אם הוא היה יודע שאני עובדת בבית של פליקס, הוא היה מכריח אותי להתפטר. הוא מעולם לא אמר זאת במפורש, אבל ידעתי שהוא לא רוצה שיהיה לנו שום קשר לחיים הקודמים שלנו. הוא וידא זאת. דאג שלעולם לא נחזור, דאג שאף אחד לא ימצא אותנו. כשאמא מתה, זה הכה בו קשות והוא לא חזר להיות אותו אדם מאז. אני חושבת שהוא ניתק את כל הקשרים עם כולם כי זה הזכיר לו יותר מדי את אמא. הייתי צעירה מכדי לשאול אותו שאלות. מפוחדת מדי. הכל קרה בצורה כל כך פתאומית, ואחרי הפעמיים או שלוש שהוא הכה אותי כי שאלתי שאלות, למדתי את הלקח. העניינים היו טובים איתו רק כשצייתתי. והתכוונתי לציית. זה עבד כל השנים האלו. זה יעבוד עוד קצת, עד שארוויח מספיק כדי ללכת ללמוד ובסופו של דבר לעבור לגור לבד. עד אז, המצב לא היה עד כדי כך נורא. הוא יכול היה להיות גרוע הרבה, הרבה יותר. ידעתי את זה, כי בשלב מסוים, הוא באמת היה כך.