קורות הרצפה שרו תחת כפות רגליי היחפות, כל חריקה רועמת יותר מהתוף המבועת שהלם בתוך חזי. לא ידעתי שהבית שלי מפיק רעש רב כל כך. מצד שני, הרעש הועצם על ידי דממת הלילה המצמררת. ועל ידי הפרנויה שהשתוללה בראשי. כל נשימה שהעזתי לשאוף הרגישה כבליעת רסיסי זכוכית, והשקט לחץ על עור התוף שלי בפעימה חונקת. הרגשתי כאילו אוזניי עומדות להתפקע מעוצמת הלחץ. פורצים. בתוך הבית שלי. המחשבה שרטה את קצוות שפיותי, מעלה בא