הגשם נרגע סוף-סוף. כעת ירד בקושי זרזיף, ואני שמחתי לצאת מהמכונית. בתוך הרכב, השתיקה בינינו הייתה סמיכה עד שאפשר היה לחתוך אותה בסכין. טיפות מים החליקו על שמשות הרכב בעודי מביטה החוצה. פליקס, לסתו קפוצה בחוזקה, בהה בנחישות בשמשה הקדמית. בעוד אצבעותיי משרבטות מעגלים על מושב העור השחוק, הרגשתי את המתח מפעפע באוויר כמו חשמל. "אז," הוא רטן לבסוף, שובר את הדממה המתוחה. "איפה את גרה?" קולו, מחוספס ושזור