עיניי נפקחו בבעתה, אימה מתפתלת בבטני. הצרחה, חשופה ונואשת, קרעה את חלומי וטלטלה אותי אל העירות, מותירה אותי מתנשמת בחשיכה. ליבי הלם בצלעותיי, ציפור לכודה הכ כמהה להימלט. לא היו אלה רעשי הלילה המוכרים, צפירות המכוניות האקראיות או קריאתו של דביבון, צלילים שהורגלתי אליהם ושכעת היו מערסלים אותי לשינה. זו הייתה דממה, מעיקה וכבדה, הרה מן הלא־נודע. חטפתי את הנשק הראשון שמצאתי – קולב תיל חזק מהארון שלי –