"אבא, אני יוצאת לקניות," צעקתי לתוך חלל הבית כדי שאבי ישמע. לא רציתי ללכת לחדר שלו ולהיתקל במשהו שלא רציתי לראות. לפעמים הוא היה מביא נשים הביתה, וזה יצר מצב מביך מאוד עבור שלושתנו. הוא הציץ מחדרו. אז לא היה שם אף אחד היום. "תקני לי סיגריות בדרך חזרה," הוא אמר. "בסדר," הנהנתי, ואבא חזר להסתגר בחדרו. אף על פי שהיחסים בינינו הידרדרו בשנים האחרונות, עדיין כמהתי לחיבה שלו, לתשומת הלב שלו. עשיתי הכל בדיוק כפי שהוא רצה. השתדלתי כמיטב יכולתי שלא להרגיז אותו, אבל התרחקנו כל כך, והפער בינינו נפער עד כדי כך שלא נראה לי שיש דרך חזרה. החלפתי לג'ינס ולחולצת טי ויצאתי החוצה. טומי, השכן שלנו, הציע באדיבותו לבוא איתי, כיוון שגם הוא היה צריך לקנות כמה דברים. היה נחמד להיות בחברה. טומי ואני היינו כמעט חברים. הוא גר עם אמא שלו בדירה לידנו. היינו באותו הגיל, והוא היה כל כך נחמד אליי כשרק עברנו לכאן לפני כמה חודשים. אני חושבת שהוא היה היחיד שהיה נחמד אליי כאן. אבא שלי לא היה... אהוד במיוחד. הוא היה כעוס ונפיץ, ולעתים קרובות נקלע לקטטות. לא היו לו ממש חברים והוא נהג להתבודד. התדמית שלו דבקה גם בי. בנוסף, אבא לא אהב כשהתרועעתי יותר מדי עם אנשים, כך שכמעט ולא יצאתי מהבית למעט לעבודה. המחיר היה גבוה מהתמורה. הסיבה היחידה שיכולתי לבלות עם טומי לפעמים הייתה שהוא גר קרוב מספיק כדי שאוכל לשקר ולומר שאני יוצאת להליכה לבד, כשהייתי איתו במקום זה. וגם בגלל שהוא היה נחמד מספיק כדי להתלוות אליי לסידורים. הוא חיכה ממש מחוץ לבניין במכונית שלו, ונכנסתי פנימה במהירות לפני שאבא שלי יראה. הוא התחיל לנסוע ברגע שהתיישבתי. הוא הכיר את הנוהל טוב כמוני. "היי!" בירכתי אותו בעליצות. "תודה שאתה מסיע אותי." טומי חייך מאוזן לאוזן. "אני דואג לך!" הוא תמיד חייך. מחייך ומספר בדיחות קרש מטופשות. כשהייתי איתו, תמיד צחקתי מהדברים הכי אידיוטיים. אהבתי את זה. "איך העבודה החדשה?" "די טובה," משכתי בכתפיי. חשבתי לרגע. "הבוס קצת... גס רוח. אבל עוזרת הבית השנייה ממש נחמדה, והעבודה לא קשה מדי ביחס לשכר." "אני ממש שמח שהתקבלת, פלו," הוא אמר. "עכשיו תוכלי לחסוך ולעבור דירה בקרוב." "אני מקווה," אמרתי, מחזיקה אצבעות. "האמת שהם צריכים גנן, אם אתה מעוניין." הוא הניד בראשו. "בדיוק לקחתי עוד משמרות בדיינר. אם הדברים ילכו טוב, אולי אקבל קידום, אז אני רוצה להתמקד בזה. אבל תודה שחשבת עליי, פלורה." הוא פרע את שיערי. "את הכי מתוקה." לפעמים חשבתי לספר לטומי על הכל – כל מה שקרה, על החיים שהיו לי קודם. רציתי לספר למישהו, לכל אחד. שנאתי לסחוב את הסוד הזה, את הכובד הזה בלב. אבל ידעתי שלספר לו משמעו לסכן אותו, ולעולם לא הייתי יכולה לעשות את זה. לא אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי – התמיכה האדירה שהוא העניק לי. אני לא חושבת שהייתי בחיים בלעדיה. "מה עם לילי? יצאתם שוב?" לילי היא הבחורה שהוא הכיר באפליקציית היכרויות ויצא איתה כמה פעמים. טומי משך בכתפיו. "היא בסדר. היא הייתה עסוקה אבל נראה לי שאראה אותה בשבוע הבא." השתתקנו, לפני שהוא שבר את השתיקה בשאלה. "למה שלא תנסי את האפליקציה? יהיו לך המון התאמות." צחקקתי. "אין לי ממש זמן לדייטים." הוא הזעיף פנים. נכנסנו לחניית הסופר ושנינו יצאנו מהרכב. בעודנו הולכים, הוא המשיך. "למה? בחיים לא שמעתי אותך מדברת על מישהו, או יוצאת לבלות. את דוחה את כל מי שמזמין אותך לצאת. יהיה נחמד שיהיה לך מישהו, את יודעת?" היה לי מישהו. הוא היה כל עולמי. זכיתי בו שוב, אך כעת הייתי כלא כלום עבורו. "אולי," הרהרתי. "אני לא מתנגדת לזה. אני פשוט לא רוצה לחפש באופן אקטיבי." "מתי בפעם האחרונה היה לך חבר?" גלגלתי עיניים. היינו במחלקת מוצרי החלב והבשר, והתחלתי למלא את העגלה בבקבוקי חלב וקצת עוף. במחשבה שנייה, מעולם לא היה לי חבר. כשמהססתי, עיניו נפקחו לרווחה. "בחיים לא היה לך חבר?" "היה מישהו," מלמלתי. "בתיכון." "זה לא נחשב," הוא הניד בראשו. הבטתי בו באימה, אני חושבת. ובחוסר אמון. זה נחשב. ברור שזה נחשב. "למה?" הוא משך בכתפיו. עברנו למחלקת הירקות והפירות, והוא התחיל למלא את העגלה שלי ביותר מדי פלפלים אדומים. "את פשוט לא בוגרת אז, לדעתי. הרגשות לא אמיתיים." למה שהוא יגיד דבר כזה? הרגשות שהיו לי כלפי פליקס היו אמיתיים. הרגשות של פליקס כלפיי היו אמיתיים. הוא לא יכול למחוק את זה עם האמירה הזאת על חוסר בשלות.