המסדרון הדהד את הצלילים הרכים של יגוננו המשותף. כרענו על רצפת האלון הקרה, פקעת של איברים ופנים שטופי דמעות, בעוד התייפחויותיי שוזרות עגמומיות בתוך הדממה של הבית. ראשי נח על חזהו, הקצב היציב שלו משמש כמטרונום אל מול הפעימות הכאוטיות של ליבי שלי. "אני כל כך מצטער, פלורה," הוא לחש, קולו כבד מחרטה. "מעולם לא התכוונתי שזה יקרה. בחיים לא דמיינתי, בחלומותיי הפרועים ביותר, וניסיתי כל כך למצוא אותך, אני נש