"תודה," לחשתי. הוא העניק לי חיוך קצר, מופתע. כאילו היה זה מפתיע שאודה לו. ומדוע שלא אעשה זאת? למרות כל מחאותיי, כל המחשבות שהתרוצצו בראשי על כך שאיני רוצה ללכת, שאיני רוצה לחיות עמו, כל חלק בגופי זעק אליי ללכת איתו. כמובן שרציתי ללכת איתו. הוא היה אהבת חיי. והוא זה שמשה אותי מתוך קיומי האומלל. פליקס תמיד ידע מה אני צריכה, עוד לפני שאני ידעתי זאת בעצמי. הוא פתח את דלת המכונית בצד שלי והושיט את ידו.