תרזה הסתירה את תוצאות בדיקת ההיריון לפני שנכנסה לסלון. השיחה בין רוזלין לצ'ארלס פסקה בפתאומיות כשהופיעה. בניגוד לשגרה הרגילה שלה, תרזה אפילו לא טרחה לברך כשנכנסה. בעבר היא האמינה בטיפשות שהיותה אישה וכלת מושלמת יגרמו לבעלה סוף סוף לראות את ערכה. אבל החיים לימדו אותה לקח אכזרי. גם אם הייתה קורעת את ליבה ומגישה אותו ללוגנים, הם לא היו טורחים להעיף מבט. חמש שנים של הקרבת הכל למען הנישואים האלה השאירו אותה בלי כלום. הגיע הזמן להפסיק עם זה עכשיו. צ'ארלס ידע בדיוק למה הוא חזר הביתה היום. הוא העניק לברברה מבט חד והורה, "ברברה, הראי לתרזה את הדרך החוצה." כל הזמן הזה, תרזה עמדה בשקט בפינה, אבל עיניה הפכו קרות כקרח. צ'ארלס היה ראש קבוצת לוגן המסוגל, וניהל הכל בדיוק מושלם. הוא התייחס בכבוד אל זקניו, עמד לצד חבריו בעת צרה, ניהל את הצוות שלו בהגינות והראה דאגה אמיתית לכל עובדיו. כל מי שהכיר את צ'ארלס דיבר עליו בהערצה. חבריהם המשותפים נהגו להתבדח שלתרזה בטח עשתה ניסים בחייה הקודמים כדי להיות נשואה לאיש כזה. אבל טוב ליבו מעולם לא הגיע לאשתו. אחרי חמש שנות נישואים, תרזה סוף סוף הבינה את האמת הכואבת. הנישואים הקרים והריקים האלה הם לא מה שהיא רצתה יותר. כשרוזלין חלפה על פני תרזה, היא עצרה לפתע ואמרה בבוז קר כקרח, "אם את לא יכולה להביא יורש זכר, לעולם לא תהיי לוגנית אמיתית." בעבר, תרזה הייתה בולעת מילים כאלה בשקט. אבל הימים האלה נגמרו. היא פגשה את מבטה של רוזלין, כל הציות הקודם נעלם מעיניה. "רוזלין, שתינו נשים," היא השיבה. "מתי מגדר התינוק הוא רק באשמתי?" רוזלין תמיד התייחסה לתרזה כמו עכברה קטנה וכנועה שאפשר לדחוף אותה מסביב. ההתנגדות הפתאומית הזו תפסה אותה לא מוכנה, אבל היא לא הייתה מוכנה לסבול את זה. ידה נשלחה החוצה, והסטירה נסדקה כמו שוט על לחייה של תרזה. "את מעזה לענות לי?" היא נזפה. "על הברכיים. עכשיו." היה משהו כמעט אכזרי בהבעתה, שזור בביטחון שתרזה תקרוס תחת שליטתה. היא ידעה שתרזה אוהבת את צ'ארלס מספיק כדי להקריב כבוד, להשליך גאווה ואפילו לבזות את עצמה כמשרתת עבור הלוגנים. אבל עכשיו, תרזה סירבה פשוט לבלוע את כאבה. מכיוון שהלוגנים מעולם לא העריכו את הקרבות שלה ואפילו לא את חייה, היא לא תיכנע להם יותר. עיניה התקשחו כשפגשו את עיניה של רוזלין. בלי מילה, היא צעדה קדימה, והרימה את ידה כדי להניף. אבל לפני שהסטירה שלה יכלה להגיע לרוזלין, יד גדולה נשלחה החוצה ותפסה את פרק ידה. באותו זמן, קול עמוק ונוזף נהם באוזנה, "תרזה, את באמת צריכה להחמיר את המצב?" תרזה הרימה את ראשה, ופגשה את תווי הפנים החדים של צ'ארלס. מבטו הקר כקרח צרב על עורה כמו מחטים. זה היה הפנים שפעם הוציאו אותה מדעתה מאובססיה, אבל עכשיו, כשבחנה אותו מקרוב, התעוררה בה גועל שקט. 'איך מישהו יכול להיות חסר לב כל כך? להתעלם ממני, לרמות אותי ולהתייחס אליי כמו זבל, יכולתי לחיות עם זה. אבל להתייחס אליי כמכונת לייצור תינוקות? לדרוש ילד נוסף כאילו לחיי אין משמעות? זה יהרוג אותי.' רק המחשבה על זה גרמה לה לבחילה. כשעמדה לומר משהו, צ'ארלס הטיח לפתע את ידה בכוח ואמר בקרירות, "אין לי מצב רוח היום. תשאלי אותי שוב בחודש הבא." עם זאת, הוא לקח את זרועה של רוזלין ויצא. רוזלין הציצה לאחור במבט יהיר שאמר הכל, 'כמובן שהוא יבחר בי. אף פעם לא היית משפחה.' בעבר, תרזה הייתה קורסת כשצ'ארלס היה לוקח את הצד של אמו. אבל עכשיו, היא לא הרגישה כלום. לא דמעות. לא פגיעה. רק שקט ריק. כשצ'ארלס עזב את האולם, תרזה קראה לפתע, "צ'ארלס." היא תמיד קיימה את הבטחתה. עכשיו, כשהחליטה על גירושים, שום דבר לא יעצור אותה, בדיוק כמו כשהתחתנה איתו בעקשנות למרות התנגדות משפחתה הנחרצת. שמונה שנים של אהבת צ'ארלס ניקזו אותה לחלוטין. הוא מעולם לא העריך אותה, מעולם לא ניסה לגרום לנישואים שלהם לעבוד. הסיבה היחידה שהוא התחתן איתה היא שהיא נכנסה להריון, והוא הרגיש מחויב לעשות את הדבר הנכון. הנישואים שלהם היו קבר, אבל תרזה הייתה היחידה שנקברה בחיים. היא הייתה צריכה להתעורר לפני שנים. צ'ארלס עצר בפתח. תרזה חשבה שהוא מקשיב לה. לאחר שנשמה נשימה יציבה, היא סוף סוף אמרה את מה שעצרה במשך שנים, "סיימתי. בוא נסיים עם זה." המילים הרימו משקל שהיא נשאה זמן רב מדי. אבל צ'ארלס הרים בפתאומיות את הטלפון שלו לאוזנו. היא קלטה רק את תגובתו הממהרת, "הבנתי. בדרך." בלי אפילו להעיף מבט לאחור, הוא הוציא את רוזלין מווילת ברוקאד, והשאיר את הצהרתה של תרזה תלויה באוויר. כשדמותו נעלמה, תרזה סוף סוף פרצה בצחוק חלול. המילים שלה, רגע האומץ שלה, לא היו משמעותיים עבורו. ברברה חזרה מלראות אותם יוצאים ונבהלה לגלות את תרזה עדיין קפואה באמצע הסלון, כאילו הפכה לאבן על ידי קללה עתיקה כלשהי. "גברת לוגן?" היא קראה בזהירות, תוך שהיא עושה צעד מהוסס קדימה. פתאום התעוררה למציאות, תרזה הלכה בחוסר תחושה לספה ושקעה למטה. "ברברה," היא אמרה, קולה חלול, "תכיני לי ארוחת ערב." במשך שנים היא עשתה הכל בעצמה, ושורדת על פירורי תשומת הלב של צ'ארלס. ביקוריו הנדירים הספיקו כדי לתמוך בתקוותה הטיפשית, אבל עכשיו היא ידעה טוב יותר. חיוך מר נגע בשפתיה כשנזכרה שפעם הייתה הבת הצעירה האהובה של משפחתה, מוגנת כל כך בחירוף נפש שהיא מעולם לא הייתה צריכה להרים אצבע בשביל כלום. אחרי ארוחת הערב, תרזה הלכה ישר לחדר העבודה וערכה מסמכי גירושים. הסאליבנים היו אמידים, וכרופאת ילדים, היא יכלה לפרנס בקלות את יולנדה. אבל חמש שנים של סבל שקט לא הקנו לה דבר מלבד בעל קר ואדיש. אז היא הבהירה שצ'ארלס יוותר על מחצית מנכסי הנישואין שלהם, בתוספת 700,000 מדי חודש בדמי מזונות ילדים. תרזה הפסיקה לכתוב כשהגיעה לחלק על יולנדה. היא לא ידעה עם מי בתה תבחר לגור. כשהבינה שהיא צריכה לשאול את יולנדה קודם, היא הרימה את מסמכי הגירושים הלא גמורים ועזבה את וילת ברוקאד מיד. לאחר לידתה של יולנדה, צ'ארלס רכש את וילת ג'ויאקר עבור בתו. תרזה הייתה המטפלת במשרה מלאה של יולנדה במשך ארבע שנים לפני שחזרה לעבודתה בבית החולים. אבל ככל שאחריותה המקצועית גדלה, היא מצאה פחות הזדמנויות להיות עם בתה. במהלך ששת החודשים האחרונים, היא עשתה הכשרה מיוחדת בבית חולים אזורי גדול בעיר הסמוכה. הפעמים היחידות שראתה את צ'ארלס לאחרונה היו כשלבה הטיפשי קיווה שתינוק נוסף עשוי לעגן את בעלה הנודד. היא תמיד הייתה עסוקה, אבל עדיין החליפה משמרות עם עמיתים לעבודה, ועבדה שלוש משמרות לילה רצופות רק כדי לראות את צ'ארלס. מעולם לא עלה בדעתה שהיא לא יכולה להביא ילד נוסף לבד. אם היא הייתה עסוקה מדי, צ'ארלס היה יכול לבוא אליה. אבל הוא תמיד בחר באישה השנייה במקום. קצת אחרי תשע בערב, תרזה לקחה מונית לוילת ג'ויאקר. כשיצאה מהמכונית, הטלפון שלה הראה התראה חדשה על סרטון מ-YatesDaily, אחד החשבונות שהיא צפתה בהם באופן קבוע.