תרזה לא התכוונה לצפות, אבל מתוך הרגל היא לחצה על הסרטון. הייתה רק תמונה אחת של צ'ארלס כורע ברך לפני נעמי ייטס. מתחתיה נכתב, "שתיתי קצת יין, הצטננתי. התקשרתי ובאת. זה אומר הכל שיש אותך כאן." חזה של תרזה התכווץ למראה התמונה. 'אם הם כל כך מאוהבים, אולי אני צריכה לפרוש. רק לתת לי את הבת שלי ואת החלק ההוגן שלי בנכסים בגירושים. זה כל מה שאני צריכה.' היא הכניסה את הטלפון לכיס ונכנסה לסלון. שרון מילר, עוזרת הבית הוותיקה בווילה ג'ויאקר, הרימה את ראשה בהפתעה כשתרזה נכנסה. "גברת לוגן," היא אמרה לאחר היסוס קצר, "מיס יולנדה נמצאת בחדר המשחקים שלה למעלה עם הברביות שהיא כל כך אוהבת." שרון בקושי סיימה לדבר כשקולה הנרגש של יולנדה נשמע מלמעלה, "אמא?" ליבה של תרזה כאב. עברו שבועות מאז שהחזיקה את בתה. היא רצה במעלה המדרגות, הרימה את יולנדה לזרועותיה ונפלה על ברכיה כדי לכסות את פניה של יולנדה בנשיקות. כשתרזה סוף סוף נסוגה כדי לדבר, היא ראתה את יולנדה משפשפת את פניה בזעם. המראה חנק את מילותיה של תרזה לפני שהן יכלו להיווצר. דמעות עלו בעיניה כשהיא בהתה בבתה, ליבה בסערה. "אמא, את בדיוק בזמן," פלטה יולנדה לפני שתרזה יכלה לדבר. "אני רוצה את הגן ברחוב איסט לגן חובה." כל פניה אורו במילים. תרזה לא הבינה למה, אבל כשראתה את יולנדה כל כך נרגשת, היא לא יכלה לסרב. אחרי הכל, זה היה רק גן חובה. הם יכלו להחליף בתי ספר אחר כך אם יהיה צורך. "בסדר," היא חייכה, "אז גן ברחוב איסט." יולנדה מיד החלה לקפוץ בהתלהבות. תרזה צפתה בפניה השמחות של יולנדה, ומילותיה שלה נתקעו לפתע בגרונה. בלי משים, ידה נדדה לבטנה. אחר כך, כשפגשה את עיניה של יולנדה, היא שאלה בשקט, "מותק, היית רוצה אח או אחות?" יולנדה זזה בחוסר סבלנות מרגל לרגל, ברור שרצתה לחזור לחדרה, אבל היא עצרה כדי לשקול את השאלה. אחרי רגע, היא הנהנה בנחישות. "בסדר," היא אמרה, "אז אני רוצה אח." כאב חד חדר לליבה של תרזה. בעיניים דומעות היא שאלה, "מה אם אמא מפחדת?" למרות שהסכנה הפיזית חלפה, ידיה עדיין רעדו כשהיא נזכרה בשעות המפחידות האלה לאחר לידתה של יולנדה. הדם, הרופאים הממהרים, הפחד שאולי לעולם לא תחזיק את התינוקת שלה. יולנדה הטתה את ראשה, בחנה את פניה המודאגים של תרזה ברצינות מפתיעה. "אז אל תהיי אנוכית, אמא," היא אמרה. "לא פחדת להביא אותי, נכון?" תרזה קפאה לחלוטין, פניה החווירו כאילו נפגעו מברק. היא עמדה קפואה במשך מה שנראה כמו נצח, שפתיה רועדות לפני שהצליחה ללחוש, "לא אכפת לך אם תאבדי את אמא לנצח?" במשך ארבע שנים ארוכות, תרזה נשאה לבדה בכל חובות ההורות, התעוררה להאכלות חצות, שרה שירי ערש רכים, דאגה לכל בכי וצורך. בכל הזמן הזה, היא לא זכרה לילה אחד של שינה רצופה. עכשיו, אחרי כל ההקרבה הזאת, היא רק תהתה אם הילדה הקטנה שלה עדיין אוהבת אותה. אפה של יולנדה התקמט בכעס. "אני עייפה עכשיו," היא הכריזה. לפני שתרזה יכלה להגיב, יולנדה התחמקה, ודלת חדרה נסגרה בטריקה. תרזה נותרה לבדה על המדרגות, עמדה קפואה, צמרמורת חלולה התפשטה בחזה שלה. עד מהרה, קולה הנרגש של יולנדה הגיע מחדר השינה. "מיס נעמי, אני הולכת לגן ברחוב איסט! את יכולה לאסוף אותי אחרי העבודה. זה ממש ליד המשרד שלך. ולא תינוקות לך ולאבא, בסדר? אמא אומרת שזה מסוכן. היא עשתה את זה בעבר איתי, אז היא יכולה לעשות את זה שוב. אני ממש מתגעגעת לסיפורי השינה שלך ולחיבוקים שלך." תרזה עמדה מחוץ לדלת חדר השינה, חזה כואב כשהיא נזכרה איך יולנדה ניגבה את הנשיקות שלה קודם לכן. היא האמינה שלא משנה מה יקרה עם צ'ארלס, בתה תמיד תהיה שלה. אבל עכשיו יולנדה דוחה אותה גם כן, בדיוק כמו מה שאביה עשה. תרזה סוף סוף הבינה שכל ההקרבות והמאמצים שלה היו לא יותר מבדיחה. לאף אחד לא היה אכפת ממה שהיא סבלה. היא התקדמה כמו מהלכת בשנתה, ירדה במורד המדרגות. שרון הושיטה יד כשראתה את הבעתה החלולה של תרזה, אך קיבלה רק נופף שקט בתגובה. ברגע שתרזה יצאה מחוץ לווילה ג'ויאקר, היא שלפה את הטלפון שלה והתקשרה לצ'ארלס. צלצול אחר צלצול לא נענה. בדרך כלל היא הייתה מנתקת אחרי כמה ניסיונות, אבל הלילה היא המשיכה ללחוץ על חיוג חוזר כמו משוגעת. כשצ'ארלס סוף סוף ענה, קולו היה קצר, "אני עסוק. אם זה חשוב—" צ'ארלס לא סיים לדבר כשקולה של תרזה קטע אותו, חד כרסיסי זכוכית, "תפגוש אותי. עכשיו." הדרישה הרגועה התפרצה לצרחות גולמיות. פניו של צ'ארלס החשיכו לנוכח התפרצותה. כשתרזה סוף סוף נרגעה, צ'ארלס ענה בנימה קפואה, "מה שזה לא יהיה, נדבר בחודש הבא." הקו התנתק לפני שתרזה יכלה להגיב, והשאיר אותה אוחזת בטלפון הדומם. זה היה צ'ארלס הקלאסי, מנתק אותה, משאיר אותה צועקת אל הריק. חמש שנים של זה חללו אותה. גירושים היו הדרך היחידה. אבל היא תילחם בציפורניים ובשיניים על יולנדה. גם אם נראה שיולנדה מעדיפה את נעמי עכשיו, אותם לילות אינספור בהם הרגיעה תינוקת בררנית עדיין אומרים משהו. לא ניתן לשבור את הקשר הזה כל כך בקלות. תרזה בדיוק החליטה כשמכונית רולס רויס עצרה לפתע בשערי הווילה. דרך השמשה הקדמית, היא ראתה את צ'ארלס מאחורי ההגה ואת נעמי ייטס יושבת לידו, זר פרחים בידיה. צ'ארלס פגש את מבטה של תרזה דרך הזכוכית, האוויר ביניהם סמיך בשתיקה. בעבר, תרזה פחדה מדי להתעמת עם נוכחותה של נעמי. עכשיו, היא אפילו לא יכלה לגרום לעצמה לדאוג. לאחר שתיקה מייסרת, צ'ארלס סוף סוף יצא מהמכונית. בהתעלמות מוחלטת מתרזה, הוא ניגש לפתוח את הדלת לנעמי. אבל תרזה קראה בחדות, "צ'ארלס. אנחנו צריכים לדבר." צ'ארלס המשיך לזוז, ידו כבר על ידית הדלת. תרזה אחזה בפרק ידו והורידה אותה בכוח. "תשכב עם כל אישה בעיר הזאת אם אתה רוצה," היא ירקה מבין שיניה הקפוצות, "אבל הפילגש שלך תתרחק מהבת שלי." סוף סוף, צ'ארלס הסתכל עליה. מבטו היה קר, קולו נמוך ומבטל, "נעמי תהיה אמא טובה יותר ממך." בכך, הוא דחף אותה הצידה ופתח את דלת המכונית. תרזה עמדה נטועה במקום, המשמעות האכזרית עלתה עליה. 'האם הוא פשוט אמר שנעמי צריכה להיות האמא של יולנדה?'