הדלת נפתחה. צ'ארלס הזיז את מתג האור בלי לחשוב. החדר התמלא מיד בחושך. כשהוא פתח את חלוקו, הוא אמר, "מאוחר. בואי נתחיל. יש לי דברים לעשות אחר כך." אור מהמסדרון זחל פנימה, בקושי מאיר את הדמות בפתח. ברברה התקשחה למשמע דבריו של צ'ארלס. "מר לוגן, זו רק אני," היא לחשה, כשהיא מתמהמהת בעצבנות בפתח. צ'ארלס היה המום לרגע. כשהבין את טעותו, הוא הדליק שוב את האור והסתכל על ברברה, הטון שלו היה מהול בבלבול. "היא עדיין לא חזרה?" מצחה של ברברה הבריק מזיעה כשהיא הניעה את ראשה. "עדיין לא, מר לוגן." האוויר בחדר הפך כבד במתח. כששמה לב לחוסר שביעות הרצון של צ'ארלס, ברברה הוסיפה, "גברת לוגן בדרך כלל חוזרת הביתה עד שש. אולי קרה משהו הערב?" קולה נחלש בחוסר ודאות. צ'ארלס הבין את כוונתה הטובה אבל רק השיב בלקוניות, "הבנתי." כשברברה עמדה להזכיר לו ללכת לישון מוקדם, הוא התיישב בפתאומיות, והשאיר את דבריה ללא נאמר. חמש דקות לאחר מכן, צ'ארלס החליף את בגדיו ועזב את וילה ברוקייד. ברברה ליוותה אותו למטה, תחושה טורדנית של שכחה משהו משכה אותה. רק כשמכוניתו של צ'ארלס נעלמה מהעין היא נזכרה שטריזה הזכירה משהו בחדר העבודה. צ'ארלס בדיוק יצא מווילה ברוקייד כשטלפונו נדלק עם השיחה של נעמי. "מה קרה?" הוא ענה, הבעתו העדינה בצורה יוצאת דופן התרככה עוד יותר מהאור העמום בפנים. קולה של נעמי עלה ברכות דרך הטלפון. "צ'ארלס, יש לי הופעה חשובה מחר, אבל בגן של יולנדה יש יום כיף משפחתי. אני לא חושבת שאני יכולה להגיע." צ'ארלס אפילו לא שקל לשאול קודם את טריזה. "טריזה תלך," הוא אמר, כשהוא מחליט בשבילה כמו תמיד. "תודה," נעמי השיבה, קולה עלה בהקלה. "כבר דיברתי על זה עם יולנדה. אכפת לך להעביר את ההודעה לגברת סאליבן כשתהיה לך הזדמנות?" צ'ארלס אמר, "אל תדאגי. פשוט תתמקדי בהופעה שלך." כשניתק, הוא עצר את המכונית בצד הדרך. לאחר שבדק את רשימת השיחות שלו במשך זמן רב, הוא עדיין לא הצליח למצוא את המספר של טריזה. אז הוא הבין שהיא לא התקשרה אליו במשך חודשים. במשך שנים כשטרזה נשארה בבית עם יולנדה, היא התקשרה כל יום כדי לשאול אם הוא יהיה בבית לארוחת ערב. הוא רק מדי פעם חזר, רק כדי לראות את בתם. אחרי שדיברו על הבאת ילד נוסף, היא עדיין התקשרה לעתים קרובות כדי לבדוק אם הוא חוזר הביתה. הוא לעתים קרובות התעלם מהשיחות שלה, או ניתק או נתן לטלפון לצלצל. אבל כשהוא היה צריך להשיג אותה, המספר שלה היה שם ממש בטלפון שלו. אבל עכשיו כשצ'ארלס המשיך לגלול ברשימת השיחות שלו, המספר שלה לא היה בשום מקום. כשסוף סוף הבחין בו, השיחה האחרונה הראתה שזה היה לפני 3 חודשים. צ'ארלס אפילו לא זכר אם הוא ענה לזו. בלי היסוס, הוא חייג למספר הזה, ושמע רק הודעה אוטומטית שאומרת שלא ניתן להעביר את השיחה. זה מעולם לא קרה קודם. מופתע, הוא ניסה שוב אבל קיבל את אותה התוצאה. אחרי כמה ניסיונות כושלים, הוא סוף סוף ויתר. הוא חשב על שיחת וידאו לטריזה בוואטסאפ אבל לא הצליח למצוא את איש הקשר שלה. כשלא נותרה לו ברירה אחרת, הוא שלח הודעת טקסט, [ליולנדה יש מחר יום כיף משפחתי בבית הספר שלה. היא רוצה שתהיי שם. גן מזרח רחוב, בשעה 14:00.] עם שליחת ההודעה, צ'ארלס נסע משם. צ'ארלס הניח שטריזה בטח עסוקה, מה שהסביר את השיחות שלא נענו. הוא היה בטוח שהיא תראה את ההודעה ותיקח את יולנדה לאירוע. מרוצה ממחשבה זו, הוא הניח לדאגותיו. ***** בשעה 21:00 סיימה טריזה את משמרת הערב שלה בבית הספר של הכפר. מותשת, היא צעדה בחזרה למעונות המורים, שטפה פנים והתמוטטה למיטה. הטלפון שלה שהושתק שכב ללא מגע לידה. היא לא בדקה אותו לפני שנרדמה. למחרת בבוקר, טריזה התעוררה מצליל מהטלפון שלה. עדיין חצי ישנה, היא הרימה אותו וראתה שזו לא אזעקה אלא תזכורת בלוח השנה על יום ההולדת של חמיה מחר. בשנים קודמות, היא הייתה מתעוררת מוקדם כדי ללכת לשוק הבוקר לקניות. ואז היא הייתה מבלה את כל היום בבישול מנות מפוארות למסיבת יום ההולדת. אבל השנה הייתה שונה. היא החליטה לא לעשות את זה יותר. לאחר שסגרה את התזכורת, היא הניחה את הטלפון וחזרה לישון עוד קצת. ***** היום היה יום שישי. טריזה סיימה את העבודה בשעה 14:00. קודם לכן, היא רק זכרה את יום ההולדת של חמיה, ושכחה שזה גם היום המיוחד של אבא שלה. אבל השנה, היא תחזור לבית הוריה הערב ותבשל ארוחה דשנה למשפחתה שלה מחר. באשר להודעה של צ'ארלס, היא כבר נקברה תחת שטף של התראות. ***** טריזה הגיעה לבית הוריה בשעה 18:00, בדיוק בזמן לארוחת ערב. כשנכנסה לסלון, היא ראתה שכל המשפחה שם. מוניקה סאליבן, שקועה עמוק בפאזל שלה, קפצה כשדמות הופיעה בפתח. כשהיא מצמצמת כדי לראות טוב יותר, היא פתאום זיהתה את דודתה הנעדרת זה זמן רב. חלקי הפאזל התפזרו כשהיא רצה לרוחב החדר ונצמדה לרגליה של טריזה. "דודה טריזה, חזרת!" טריזה נפלה על ברכיה ואספה את מוניקה לחיבוק עז, והצמידה נשיקה ללחייה של הילדה. מילים נחנקו בגרונה, עיניה צרבו כשהיא נאבקה לעצור את הדמעות. מוניקה נעלה את זרועותיה סביב צווארה של טריזה, והצמידה נשיקה רועשת ללחייה של דודתה. ואז היא צעקה לעבר המטבח, "אבא! אמא! דודה טריזה בבית!" כששמעו את המילים, תיאודור סאליבן ואיבון ווסלי יצאו מהמטבח. פניו של תיאודור הוארו במבט ראשון על טריזה, אבל השמחה התאיידה מיד. כששמה לב להבעתו החמורה, איבון נתנה לו דחיפה קלה במרפק לפני שפנתה לטריזה בחיוך חם. "בדיוק בזמן. ארוחת הערב עומדת להיות מוגשת." מוניקה הלכה לעבר איבון, מושכת בשרוול של אמה. "אמא, המאכל האהוב על דודה טריזה הוא פרושוטו. אמרת שנצטרך לשמור אותו עד שהיא תבקר. עכשיו אנחנו יכולים לקבל קצת?" איבון טפחה על אפה של מוניקה בצחוק. "ילדה חמדנית כזו. בסדר, יהיה לנו קצת היום." מוניקה צווחה בהנאה, ידיה הזעירות מחאו כפיים וצמותיה התנופפו בפראות עם כל קפיצה. תיאודור שמר את עיניו מופנות מטריזה, אי שביעות רצונו התמקדה במוניקה במקום זאת. "אל תבזבזו את החיבה שלכם על אלה שלא מעריכים את זה," הוא רטן מתחת לנשימתו. משפחתה של טריזה תמיד אהבה אותה. אבל היא זרקה את עצמה לשרת את הלוגנים, מבלי לקבל אפילו תודה. הם לקחו אותה כמובנת מאליה בעוד משפחתה האמיתית סבלה. למעשה, היא התביישה מכדי לחזור הערב. אבל היא ידעה שהאהבה ממשפחתה תמיד שם. אחיה ואביה אולי יתנהגו קשוח, אבל אכפת להם מאוד. אמה מעולם לא הפסיקה לחכות לה. גיסתה תמיד הייתה אדיבה ומבינה. ואחייניתה הייתה כל כך חמודה. הגיע הזמן להיאחז באלה שבאמת אהבו אותה. הקרירות של העבר הייתה שווה רק להשאיר מאחור.