דלת המכונית נפתחה. צ'ארלס החזיק בה ביד אחת ושלח את ידו השנייה אל נעמי. ידיהם נגעו זו בזו בדיוק כשטרזה הסתובבה. היא הייתה צריכה להרגיש פגועה כשראתה זאת, אך במקום זאת הייתה רגועה. אולי סוף סוף הבינה הכל. זו הסיבה שהיא יכלה לעמוד שם בשקט כזה עכשיו. בעבר היא הייתה בוכה את נשמתה. אבל עכשיו, כל מה שיכלה לחשוב עליו היה להתעמת עם צ'ארלס. "צ'ארלס," אמרה, שפתיה רועדות, קולה לא יציב, "למה בדיוק התכוונת בזה?" נעמי יצאה מהמכונית, ידה עדיין שלובה בזרועו של צ'ארלס. הצללים הארוכים שלהם התמזגו יחד לאור הירח. צ'ארלס התנהג כאילו לא שמע את טרזה, והוביל את נעמי לכיוון וילה ג'ויאקר במקום. טרזה איבדה את הספירה של כמה פעמים התעלמו ממנה ככה. ליבה כבר ספג יותר מדי מכות. אבל כשזה הגיע לבתה, היא לא יכלה לסגת. בלי לשים לב, היא תפסה את פרק ידו של צ'ארלס בכוח מפתיע. "צ'ארלס!" קולה חתך את הלילה. "אתה חייב לי הסבר." צ'ארלס סוף סוף עצר והסתובב, מבטו קפוא. בתנועה מהירה, הוא שחרר את פרק ידו ללא מאמץ. "את עסוקה בעבודה," אמר בקרירות, "ויולנדה עדיין צעירה. היא צריכה טיפול. כשאת שוב בהריון, נעמי תטפל ביולנדה." זה היה צ'ארלס, תמיד מחליט דברים לבד, מצהיר עליהם כמו פקודות, לא דיונים. אבל הפעם, טרזה סירבה לקבל את החלטתו החד-צדדית. כשתכננה לראשונה את ההכשרה שלה בעיר הסמוכה, היא בחרה באופן אישי מטפלת ליולנדה. רק בחודש שעבר נודע לה שצ'ארלס פיטר את המטפלת מזמן. במהלך היעדרותה של חצי שנה, נעמי עברה לגור בוילה ג'ויאקר, שם שלושתם חיו יחד כמשפחה מאושרת. טרזה תמיד נמנעה מלעשות סצנות, נאחזת בתקווה הקלושה שצ'ארלס עדיין מכבד אותה כאשתו. אבל עכשיו, אפילו את בתה לוקחים ממנה. היא לא יכלה פשוט להתרחק. כשזה הגיע לטיפול ביולנדה, הרוגע של טרזה סוף סוף נשבר. "אני יכולה לגדל את הילדה שלי בעצמי," אמרה, קולה רועד. "אנחנו לא צריכים שום גורם חיצוני." צ'ארלס ביטל את מחאותיה של טרזה כאילו לא היו כלום. "העניין הוחלט," הצהיר בנחרצות, הטון שלו לא הותיר מקום לוויכוח. הסבלנות של טרזה סוף סוף פקעה. "אמרתי שאני אטפל בבת שלי בעצמי!" קולה צלצל, חד יותר ממה שהרשתה לעצמה אי פעם להשמיע. האוויר התמלא במתח. נעמי, ששמה לב לסכסוך הגובר, שעמדה בשקט מאחורי צ'ארלס, התערבה בעדינות, "צ'ארלס, אולי שניכם צריכים לדבר על זה? אני אלך לראות מה שלום יולנדה." היא חיכתה לאישורו של צ'ארלס לפני שחזרה לכיוון וילה ג'ויאקר. בדיוק אז, הפקודה החדה של טרזה עצרה אותה, "נעמי, תשארי שם." ברגע שנעמי הציצה לאחור, ידה של טרזה הונפה החוצה, סטירה חזקה שנחתה על פניה. צ'ארלס מיד דחף את טרזה והקיף את נעמי בזרועותיו כמגן. "היא פגעה בך?" שאל בדחיפות, בוחן את הסימן האדום שפרח על לחייה. נעמי כיסתה את פניה הצורבות, דמעות צצו בעיניה בתזמון מושלם, התמונה המדויקת של חפות מפשע שנפגעה. צ'ארלס דאג לנעמי. אבל טרזה לא הרגישה אשמה. שום אישה הגונה לא הייתה מתערבת כל כך עמוק עם גבר נשוי. אבל מצד שני, זה לוקח שניים לטנגו. לצ'ארלס הייתה אשמה שווה. בדיוק כשטרזה פתחה את פיה לומר משהו, דמות קטנה הגיעה בריצה מוילה ג'ויאקר. יולנדה הגיעה בריצה, רגליה הקטנות יחפות על הקרקע. ברגע שהתקרבה, היא השליכה את עצמה על נעמי, כורכת את שתי זרועותיה בחוזקה סביב רגליה של נעמי. עיניה הגדולות היו מלאות דאגה כשנעצה מבט למעלה. "מיס נעמי, כואב לך?" לחשה, קולה רועד. יולנדה התכוננה לשינה כשראתה את מכוניתו של אביה עוצרת דרך החלון. כשראתה אותו חוזר עם מיס נעמי, היא רצה למטה. היא הגיעה לפתח הדלת בדיוק כשנחתה הסטירה של טרזה. בלי לחשוב פעמיים, היא רצה אליהם, והשאירה את נעליה מאחור בחופזה. טרזה עמדה נטועה במקום, צופה בבעלה ובתה מנחמים את הזרה הזו. כאב חד חדר דרך חזה. היא כמעט יכלה לשמוע את ליבה נשבר. אבל מה שהכי כאב היה לראות את השושנה הקטנה שגידלה דוקרת אותה עכשיו בקוציה. ידה רעדה כשהושיטה אותה, קולה נסדק, "יולנדה." טרזה בקושי הצליחה להוציא את השם כשיולנדה הסתובבה, פניה סמוקות מכעס. ברגע הבא, יולנדה עטה על טרזה, אגרופיה הקטנים הוכו בירכיה של טרזה. "אמא רעה! אמא רעה!" היא צרחה, קולה נסדק מזעם. "למה פגעת במיס נעמי? אני שונאת אותך!" טרזה עמדה קפואה, פניה חיוורו ברגע. ההבנה הכתה בה כמו מכה פיזית. כל מה שנלחמה עליו בקרב המשמורת היה לא יותר מאשר פנטזיה טיפשית משלה. לא בעלה ולא בתה רצו בה יותר. באותו רגע, היא הפכה להיות הפאנץ' ליין של הבדיחה האכזרית של חייה. אבל החלק הכי כואב היה שהיא נשאה ילד נוסף לגבר שמעולם לא אהב אותה. טרזה בקושי שמה לב כמה זמן יולנדה המשיכה להכות אותה, מתי זה הפסיק, או מה עוד צרחה הילדה הקטנה. שתי המילים האלה "אמא רעה" הרגו כל שביב תקווה שנותר. קהה, היא עמדה קפואה לרגע ארוך. ואז היא פרצה בצחוק חלול והתרחקה, אפילו בלי להעיף מבט בצ'ארלס או ביולנדה. מאחוריה, צ'ארלס ויולנדה המשיכו להתכרבל סביב נעמי, מבלי לשים לב לעזיבתה של טרזה. כשפנתה לפינה, היא גנבה מבט אחרון בשני האנשים שהיו כל עולמה במשך חמש שנים. צ'ארלס החזיק בידה הימנית של נעמי, בעוד יולנדה נאחזה בשמאלית שלה כשהלכו יחד, שלושתם יוצרים את התמונה המדויקת של משפחה אוהבת שחוזרת הביתה. שפתיה של טרזה רעדו לדמות של חיוך, כל צערה לכוד בפנים. היא השתוקקה לבכות, אבל הדמעות סירבו לעלות על פני השטח. חמש השנים האלה יבשו אותה. לעולם לא תשרוף את עצמה כדי להאיר את דרכם. היא התרחקה מוילה ג'ויאקר לבדה, צעד אחר צעד משחזרת את חמש השנים האחרונות במוחה. איפשהו בפנים, היא תמיד ידעה שהקשר הזה אוכל אותה חיה. היא פשוט לא יכלה להודות בזה. אבל עכשיו עיניה פקוחות. מהרגע הזה ואילך, היא תשים את עצמה במקום הראשון. טרזה לקחה מונית חזרה לוילה ברוקייד. בחדר העבודה, היא הכינה הסכם גירושין חדש, הקובע שכל הנכסים יחולקו שווה בשווה ושהיא לא תבקש משמורת על בתם. היא הניחה את הניירות החתומים בצורה מסודרת על השולחן, ואז נסעה כל הלילה חזרה לעיר הסמוכה. ***** אחרי לילה של מנוחה, טרזה הלכה לבית החולים מוקדם. הרופאה התורנית הייתה חברתה הוותיקה מהקולג', סילביה מוריס, שידעה כמה מצרות הנישואין של טרזה. כשסילביה שמעה על החלטתה של טרזה לסיים את ההריון, היא הייתה המומה. "התינוק הזה לא הגיע בקלות," אמרה סילביה. "למה לוותר עכשיו? גם אם המצב ביניכם רע, את יכולה להשאיר את התינוק בלי הגבר." טרזה פגשה את מבטה של סילביה ביציבות, קולה נחוש. "סילביה, הכוח האמיתי של אישה טמון בקבלת החלטות אחראיות לגבי אימהות. יתר על כן, החיים שלי חשובים גם כן. הניתוח יהיה הבוקר. זו ההחלטה הסופית שלי." הטרזה של העבר כבר לא קיימת. מהרגע הזה ואילך, היא תשמור את אהבתה לעצמה ולאלה שבאמת דואגים לה. אלה שלא הצליחו לאהוב אותה לא ראויים למקום בחייה.