משחק הקלפים היה בעיצומו, ומכיוון שאף אחד לא שם לב אליה, צ'רלי הסתובבה כדי לעזוב. "לאן את הולכת? אני צריך קצת מזל," מר קוסמופוליטן קרא לעברה. צ'רלי הסתובבה וחייכה אליו כשהיא ניגשה למקום שבו הוא ישב. הוא טפח שוב על ברכיו וצ'רלי התיישבה למרות שהייתה רוצה לסרב. היא ידעה שהיא יכולה לסרב. ג'ני לעולם לא תכריח אותן לעשות משהו שגורם להן להרגיש לא בנוח. אבל אם צ'רלי הייתה צריכה לרצות את הגברים האלה, היא הייתה מוודאת להוציא מזה את הטיפ הכי גדול שהיא יכולה. אלא אם כן הם ישימו עליה ידיים, אם הם ינסו, הם יצטערו על זה. הדיבור היחיד היה בנוגע למשחק הקלפים. "צ'רלי, זה קיצור של מה?" שאל האיש מימין למר קוסמופוליטן. הוא נראה כמו בבית בסביבת הבר, כמו בוס מאפיה של פעם. עיניו החומות נצצו במה שצ'רלי פירשה כשמחה, ושערו השחור היה משוח לאחור. "מי אמר שזה קיצור של משהו? זה יכול להיות פשוט השם שההורים שלי נתנו לי," היא אמרה. "אני מניח שההורים שלך היו מודעים לכך שיש להם בת כשהם בחרו את השם שלך," הוא צחקק. "שרלוט?" הוא שאל. צ'רלי קימטה את אפה. "לא, תודה לאל על זה," היא אמרה, וגרפה גל של צחקוקים כמעט מכל הגברים. כולם חוץ מוידאר. הוא פשוט בהה בה כשהוא לא הסתכל על הקלפים שלו. "קרולינה?" שאל האיש שנתקע בשנות החמישים. "לא, זה אולי יהיה אפילו גרוע יותר," אמרה צ'רלי. כשהגברים שיחקו קלפים, הם המשיכו לנסות לנחש את שמה. אף אחד לא ניחש את התשובה הנכונה. וידאר עדיין לא השתתף, אבל הוא היה צופה בה, מה שגרם לה להיות יותר עצבנית ממר קוסמופוליטן. כששוחקו עוד שלושה משחקים והם הכריזו על קבוצה מנצחת, וידאר היה בצד המנצח גם הפעם, בעוד שמר קוסמופוליטן לא היה. צ'רלי קמה מברכיו של מר קוסמופוליטן, למרות שהוא התנגד. "האם אתם צריכים עוד משקאות, господа? קצת אוכל?" היא שאלה. הם הזמינו עוד סבב של אותם משקאות וכשצ'רלי הביאה אותם, מר שנות החמישים ניסה לסטור לה על התחת אבל החטיא. צ'רלי הפכה מיומנת מדי בהימנעות מדברים כאלה מאז שהתחילה לעבוד בבר. "הגיע הזמן שנדבר על עסקים. תסתלקי," אמר וידאר. "חזרי בעוד שעה עם עוד סבב של משקאות," אמר האיש שישב בין מר קוסמופוליטן לווידאר. "כן, אדוני." צ'רלי מיהרה לבר, שמחה לקבל הפסקה מהחדר האחורי האינטנסיבי. "חזרת כל כך מהר?" שאלה ג'ני. "הם החליטו לדבר על עסקים, אז פוטרתי לשעה," סיפרה לה צ'רלי. "קחי הפסקה כל עוד את יכולה. הם היו תובעניים במיוחד בזמן שלך," אמרה הבוסית שלה וצ'רלי לקחה בהכרת תודה פחית קולה וחזרה לחדר הצוות. היא הוציאה את הטלפון שלה מהלוקר ושקעה על הספה. שש עשרה שיחות שלא נענו ממספר חסום. צ'רלי לא הייתה צריכה להסתכל כדי לדעת מי התקשר. היא עשתה זאת בכל מקרה, כי למה לא לענות את עצמך קצת? 'אבא' רשום, היו גם כמה מ'רוז'. צ'רלי לא הייתה מספיק הוזה כדי לחשוב שאמה החורגת ניסתה להתקשר אליה. סביר יותר שאביה הבין שהיא חסמה אותו וניסה להתקשר מהטלפון של אשתו. היא נאנחה וכיבתה את הטלפון ולגמה מהקולה שלה. אחרי עשר דקות, היא החליטה שהיא לא תוכל להתעלם מהבאסה שהשיחות הכניסו אותה אליה. היא רוקנה את שארית הפחית והחליטה שההסחת דעת הטובה ביותר תהיה עבודה. כמעט שעה היא עזרה לטינה לטפל בלקוחות. הם קיבלו את אחד התיירים הנדירים שלפעמים שמעו על הבר והחליטו לבוא להסתכל עליו. הזוג התיישב באחד השולחנות של צ'רלי והיא שעשעה את עצמה בלדבר איתם בזמן שהם ניסו בו זמנית לקלוט את הבר ולעיין ברשימת המשקאות. הם סיימו בהזמנת משקאות שצ'רלי הייתה די בטוחה שהם לא יהנו מהם. אבל הם יקבלו את האווירה של המקום, אז זה אולי יהיה שווה את זה להם. כשהיא נתנה לג'ני את ההזמנה, ג'ני מסרה לה מגש עם משקאות. צ'רלי הבינה שאלה המשקאות לחדר הפנימי. השעה נגמרה. היא לקחה את המשקאות וחזרה, בידיעה שטינה תכסה גם את השולחנות שלה. היא נקשה על הדלת הסגורה וחיכתה עד ששמעה "כנס" מהצד השני. "אני כאן עם המשקאות שלכם, כפי שהוזמן," היא אמרה כשחילקה אותם. היא קיבלה כמה "תודה" גסים. מר קוסמופוליטן ניסה להכניס את ידו מתחת לחצאית שלה. צ'רלי סתרה במהירות את ידו והייתה עומדת להסתובב ולגעור בו כשהאיש שישב לידו סטר לו בעורף. "אל תהיה גס רוח, מילארד," אמר האיש. מר קוסמופוליטן, ששמו כנראה היה מילארד, בהה בזעם באיש השני. "אני מתנצל בשם… החברים שלי," אמר האיש שנראה כאילו הוא שייך לשנות החמישים, והפתיע את צ'רלי. "תודה, אבל אין צורך," היא אמרה. "אני יכולה להביא לך משהו אחר?" היא שאלה, כדי לשנות את הנושא. "אני חושב שאנחנו מוכנים לאכול," אמר וידאר. האחרים הנהנו. היה ברור שהם קבועים מכיוון שהם לא ביקשו תפריט, אלא הזמינו מהזיכרון. "אני אחזור בעוד כעשרים דקות עם האוכל," אמרה להם צ'רלי, וניגשה למסור את ההזמנה למטבח. היא הציצה החוצה לבר והחליטה שטינה יכולה להתמודד עם זה. בזמן שהיא חיכתה שהאוכל יהיה מוכן, היא נשענה על פינה במטבח וצפתה בלילי, החברה הכי טובה שלה והשפית בבר, עושה את הקסם שלה. לילי הייתה הסיבה שצ'רלי התחילה לעבוד שם מלכתחילה. היא שכנעה את צ'רלי לתת לזה צ'אנס ואז שכנעה את ג'ני שהבר יקרוס אם צ'רלי לא תעבוד שם. "ערב קשה?" שאלה לילי. "לא ממש, אני פשוט מרגישה קצת לא טוב," אמרה צ'רלי. "יש משהו שאנחנו יכולים לעזור לך בו?" שאל ליאו. ליאו היה העוזר של לילי. הוא עשה כל דבר שהיא הייתה צריכה שהוא יעשה. זו הייתה הדרך שלו לנסות להכניס רגל בעסקי המסעדות מבלי ללכת לבית ספר לשפים. הוא היה בחור מתוק, וצ'רלי ידעה שהוא דלוק עליה. אבל הוא היה צעיר מדי בשבילה וחסר ניסיון מדי. לילי הסתכלה על צ'רלי וגלגלה את עיניה בתגובה של ליאו. "לא, זה בסדר. אבל תודה לך, ליאו," אמרה לו צ'רלי. "פשוט תודיעי לי אם יש משהו," הוא אמר. "מה שלום ניאה?" שאלה צ'רלי את חברתה. ניאה הייתה החברה של לילי, לפעמים ביחד, לפעמים בנפרד. לילי קימטה את מצחה. "היא לא מדברת איתי כרגע," אמרה לילי כשהתחילה להגיש את האוכל. "מה זה הפעם?" שאלה צ'רלי. "אותו דבר ישן. היא שוב משוכנעת שיש לי רומן איתך." "אני מצטערת. את רוצה שאני אקח צעד אחורה כדי שתוכלי לסדר את זה?" הציעה צ'רלי. "בשום פנים ואופן, בחורה. אם היא לא יכולה לראות שאנחנו רק חברים, והיינו חברים מאז שהיינו שנינו בחיתולים, אז זו הבעיה שלה. לא שלי, ובטח שלא שלך," אמרה לילי. "הנה, את צריכה את ליאו שיעזור לך להוציא את הכל החוצה?" שאלה לילי כששמה את הטאץ' הסופי שלה על ההגשה. "כן, בבקשה, אם לא אכפת לך, ליאו?" אמרה צ'רלי. "בכלל לא. אני אקח את המגש הגדול," הוא אמר לה. "שוויצר," לילי הקניטה אותו וקרצה לצ'רלי. "תודה לך, ליאו," אמרה צ'רלי והרימה את המגש השני. הם הלכו לחדר האחורי, והיא נקשה שוב על הדלת ושמעו לה להיכנס. "יש לי את האוכל שלכם, господа," היא אמרה לגברים כשנכנסה, ואחריה ליאו. "אני גווע ברעב. חיכיתי להמבורגר הצ'ילי ימים," אמר האיש משנות החמישים. הוא שפשף את ידיו כשצ'רלי הניחה את ההזמנה שלו מולו. "אנחנו פתוחים כל השבוע, אם התשוקות שלך נעשות חמורות מדי," אמרה לו צ'רלי בחיוך. "אל תגידי לו את זה. הנרי לעולם לא יעזוב אם הוא יבין שהוא יכול לאכול את המבורגר הצ'ילי כל יום," התבדחו הג'נטלמנים של פעם. "אה, תשתוק, נאסיר," אמר הנרי לפני שתקף את המבורגר הצ'ילי. "ומי העוזרת המקסימה שלך?" שאל נאסיר כשצ'רלי סיימה לחלק את הכלים מהמגש שלה והתחילה לקחת צלחות של ליאו. "זה ליאו. הוא עוזר השף שלנו. הייתי צריכה קצת שרירים, אז השאלתי את שלו," אמרה צ'רלי. "שלום ליאו, אני מניח שאתה מכיר את צ'רלי המקסימה שלנו?" אמר נאסיר, כשהוא מתמקד בליאו. צ'רלי ראתה את ליאו מסמיק תחת המבט האינטנסיבי ונאלצה לעצור צחקוק. "אני-אני מניח," גמגם ליאו כשצ'רלי הניחה את צלחת האוכל מול וידאר. הוא צפה בה. "אז אולי תוכל לעזור לנו. ניסינו לנחש את השם האמיתי של צ'רלי, אבל לא הגענו לשום דבר עד כה. אתה יודע את השם האמיתי שלה?" שאל נאסיר, עדיין מתמקד בליאו. "לא, מצטער," ענה ליאו. "חבל," אמר נאסיר והעביר את המיקוד שלו לאוכל שלו. צ'רלי הניחה את הצלחת האחרונה. "אנחנו ניתן לך לאכול בשקט. אתם צריכים משהו?" שאלה צ'רלי. "לא, תודה, בובה," אמר הנרי. צ'רלי גילתה שהיא לא נפגעת כל כך מהכינוי שלו הפעם. "אני אציץ עליכם בעוד כמה דקות. אם אתם צריכים אותי לפני כן, פשוט תשתמשו בכפתור," היא אמרה, והצביעה על כפתור שנראה כמו פעמון דלת על הקיר. זה הוביל לזמזם מאחורי הבר. הם הנהנו כשצ'רלי וליאו יצאו. "תודה על העזרה, ליאו," אמרה צ'רלי כשהם נפרדו, הוא פנה למטבח והיא לבר. "בשמחה רבה, צ'רלי."