צ'רלי הסתכלה לתוך המכונית, ווידאר הסתכל עליה בחזרה. "האוטובוס שלי יגיע בכל רגע, אבל תודה," אמרה צ'רלי. שום דבר לא השתנה. וידאר המשיך להסתכל עליה. הנהג עדיין החזיק את הדלת פתוחה, וצ'רלי הרגישה מבוכה כתמיד. היא תחזיק מעמד הפעם, היא אמרה לעצמה. וידאר הרים לאט גבה, וצ'רלי נאנחה. האוטובוס יחלוף על פניה אם הוא יגיע עכשיו, מכיוון שנראה שהיא נכנסת למכונית. היא נכנעה ונכנסה למכונית. "תודה," היא אמרה לנהג. היא ראתה אותו סוגר את הדלת וחוזר למושב הנהג. "אותו מלון כמו בפעם האחרונה, מדמואזל?" הוא שאל. "כן, בבקשה," היא ענתה, והם יצאו לדרך. "יש לי הצעה בשבילך," אמר וידאר. צ'רלי לא ציפתה שהוא ידבר. הוא לא דיבר במהלך הנסיעה האחרונה שלהם והוא התעלם ממנה כל הלילה. לכן לקח לה רגע להבין מה הוא אמר. "אני אסירת תודה על הטרמפ, מר וידאר, אבל אני לא מעוניינת בשום סוג של הצעות שיש לך," היא אמרה לו והרגישה שהדופק שלה עולה. היא הייתה במכונית עם שני גברים זרים. אם וידאר ירצה לדחוף את הנושא, צ'רלי לא חשבה שהנהג שלו יבוא להגנתה. היא הייתה צריכה להקשיב לג'יימס, היא חשבה. וידאר הרים שוב את הגבה הארורה והסתכל עליה כאילו הוא מנסה להבין משהו. "אה, סלחי על בחירת המילים הגרועה שלי. אני מבטיח לך שאני לא מעוניין בגוף שלך בשום צורה," הוא אמר אז. אוי, הוא באמת היה צריך לגרום לזה להישמע כאילו הוא נגעל מהרעיון? "בסדר?" היא אמרה. "אני מעוניין לעשות הסכם עסקי," הוא הוסיף. "איזה סוג של עסק?" היא שאלה. הוא נראה לא בנוח. "אני מבין שאני צריך לספר לך כדי לעניין אותך. אבל אני לא יכול לחשוף פרטים עד שתחתמי על הסכם סודיות," הוא אמר לה. צ'רלי הנהנה. זה נראה סביר. "אני מבינה. אני אתן לך את המילה שלי שלא אדבר על מה שאתה עומד לספר לי," היא אמרה. "לא אכפת לי. חישבתי את הסיכון," הוא אמר. הוא ממש מפזר מחמאות בנדיבות, היא חשבה והרגישה שהיא מתרגזת. הייתה דממה במכונית. "אולי יש לי בעיה במערכת המחשוב שלי. ראש מחלקת המחשוב שלי הציע שנשכור יועץ חיצוני," הוא אמר לבסוף. "ואתה רוצה לשכור אותי? על סמך מה? הכישורים שלי בהגשת משקאות?" היא שאלה. היא יכלה לבעוט בעצמה. הוא הציע לה עבודה, עבודה שכללה את התשוקה שלה, והיא הייתה צריכה להיות חכמה? "אולי את לא מבינה, אבל אין לי קשרים נרחבים בעולם המחשוב. עבור רוב ההיבטים של העסק, אני יכול להשיג כל דבר. אבל מחשוב, אני לא יודע כלום," הוא אמר. היא הנהנה. "זה לא אומר שאני אשכור אותך מיד. תצטרכי להגיע למשרד שלי ולהתראיין אצלי וגם אצל ראש מחלקת המחשוב שלי. אם הוא יהיה מרוצה ממך, אני אציע לך הצעה ונוכל לדון בשכר ובשעות עבודה," הוא אמר. "וזה לזמן מוגבל, נכון?" היא שאלה. "כן. תעבדי רק בשבילי עד שתוכלי להעריך אם יש לנו בעיה ואם כן, עד שתמצאי אותה ותתקני אותה," הוא אמר לה. "טוב, אני לא יכולה להתחייב לשום דבר לטווח ארוך. מתי הראיון?" היא שאלה. "מחר אחר הצהריים בשתיים, תהיי בזמן," הוא אמר לה. "אני אסכים, רק בגלל שיש לי יום חופש ואין לי שום דבר מתוכנן," היא אמרה לו. המכונית פנתה לחנייה מול המלון. וידאר מסר לה כרטיס ביקור שחור, ואז הנהג פתח לה את הדלת, והיא יצאה. "תודה... מצטערת שלא שמעתי את השם שלך," אמרה צ'רלי לנהג. "מלקולם, מדמואזל," הוא אמר. "תודה, מלקולם." "בשמחה, מדמואזל. שיהיה לך ערב נעים." "גם לך," היא אמרה ושוב חיכתה שהמכונית תיעלם מהעין לפני שחזרה לדירה שלה. היא הדליקה את האורות במסדרון ווידאה שכל המנעולים במקומם. החלק הזה של העיר לא היה הכי טוב, אבל הוא גם לא היה הכי גרוע. הדירה לא הייתה ענקית, אבל היא הספיקה, והיא הייתה בית. היא הוציאה את המעטפה ואת כרטיס הביקור מהתיק שלה והלכה למה שהיה אמור להיות הסלון, אבל היה המשרד שלה. מערכת המחשב שלה תפסה מספיק מקום כדי שאי אפשר יהיה להכניס ספה לחדר. צ'רלי האכילה את הדגים שלה והתיישבה ליד המחשב. היא ספרה את הטיפ שלה והייתה צריכה לספור פעמיים כדי לוודא שהיא צדקה. כשהבינה שזה נכון, היא התיישבה לתכנן את היום הבא. צ'רלי תבלה את הבוקר בעבודות בית, שאותן דחתה יותר מדי זמן. ואז היא תלך לבנק לפני שהיא תלך לראיון שלה. יהיו לה ארבע שעות בין הראיון לדייט שלה. זה חייב להספיק כדי לסיים את הראיון ולהתכונן, נכון? למחרת, צ'רלי עשתה את דרכה מהבנק למטה של גרים בע"מ. לקח לה יותר זמן ממה שהיא הייתה רוצה להודות בו כדי לבחור את הבגדים שלה. אם זה היה בגלל הלחץ מהראיון, היא הייתה מקבלת את זה. אבל באמצע החפירה הארכיאולוגית בארון שלה, היא הבינה שהיא מודאגת ממה וידאר יחשוב עליה. צ'רלי התרגזה על עצמה. וידאר היה לא יותר מחלאה, שהתעלם ממנה רוב הזמן. אז למה לעזאזל היא רצתה שהוא ישים לב אליה? למה היא רצתה את האישור שלו? זה צריך להיפסק. למרות ההחלטה שלה, היא בחרה מכנסי שמלה שחורים שהבליטו את הישבן שלה וחולצה לבנה שרמזה על מחשוף, מבלי להראות שום דבר. לפחות היא לא הלכה עם שמלה או חצאית, היא חשבה כשחיפשה את הבניין העצום מולה. היא נשמה נשימה עמוקה ונכנסה פנימה ועד דלפק האבטחה. "היי, יש לי פגישה עם מר גרים בשעה שתיים," היא אמרה לאיש שמאחורי הדלפק. הוא הקליד משהו במחשב שלו וחייך אליה. "גברת מיינרד? אפשר לראות תעודה מזהה עם תמונה בבקשה," הוא אמר. היא מסרה לו את רישיון הנהיגה שלה, והוא הקליד במקלדת שלו במשך זמן מה. "בבקשה. נא לענוד את התג באופן גלוי בכל עת. נא להשתמש במעלית הכחולה ממש מעבר לפינה, להקיש את התג על הפאנל במעלית, והוא ייקח אותך לקומה הנכונה. כשאת עוזבת, תמסרי את התג. אם הדלפק לא מאויש, נא לשים את התג בפתח המסומן. שיהיה לך יום נעים," הוא אמר לה. "תודה, גם לך," אמרה צ'רלי כשנעצה את התג בחזית החולצה שלה. האיש לחץ על כפתור, נשמע צליל זמזום והמחסום שמנע מאנשים להגיע למעליות נפתח. צ'רלי מצאה את המעלית והשתמשה בתג כדי להפעיל אותה. היא בדקה את השעה בטלפון שלה, עשר לשתיים, ואז כיבתה אותו. כשירדה מהמעלית פגשה אותה שולחן עם אישה מבוגרת יותר שישבה מאחוריו. "גברת מיינרד?" שאלה האישה. "כן," אמרה צ'רלי וניגשה לשולחן. "את בזמן," אמרה האישה. "כן," אמרה צ'רלי שוב. "זאת התחלה טובה. תתיישבי. אני אודיע לך כשמר גרים ומר פנירו יהיו מוכנים לראות אותך," היא אמרה, והצביעה על אזור עם מערכת ישיבה נוחה למראה. "תודה," אמרה צ'רלי והתיישבה באחת הכורסאות. למה היא כל כך לחוצה? היא יכולה לעשות את זה, היא טובה בזה, זה הדבר שלה, היא הזכירה לעצמה. האישה ניגשה אליה אחרי זמן מה. "בבקשה תלכי אחרי," היא אמרה, וצ'רלי קמה והלכה אחריה. הם הלכו עד דלתות גדולות והאישה פתחה אחת מהן. "השעה שתיים שלך, אדוני," היא אמרה וצעדה הצידה כדי לתת לצ'רלי להיכנס לחדר. כשצ'רלי נכנסה למשרד, היא הייתה צריכה רגע כדי להעריץ את החדר. החדר נמתח לפניה. על הקיר האחורי היו וילונות עבים בצבע כחול-יונה, הקירות היו צבועים בחום-אפור מט והשולחן הגדול מול הווילונות היה בגוון כהה יותר. האמנות על הקירות הייתה כולה בגוונים של אפור, חום וכחול-יונה. וידאר עמד ליד השולחן ונראה שהוא פשוט מתאים לחדר הזה. היה ברור שזה המשרד שלו. זה התאים גם למראה שלו וגם לאישיות שלו. לידו עמד גבר צעיר יותר. "מר גרים," צ'רלי בירכה את וידאר.