וידאר ניסה להתרכז בדוח שעל הטאבלט שלו, אבל מוחו סירב לשתף פעולה. הריח שלה עדיין ריחף במכונית. "היא הייתה מקסימה, אדוני," אמר מלכום, הנהג שלו. "מה?" שאל וידאר, כאילו אינו יודע על מה הנהג שלו מדבר. "הגברת הצעירה שהצעת לה טרמפ, אדוני," מלכום פירט. "מאוחר והאזור סביב 'הגברת האדומה' אינו הבטוח ביותר," אמר וידאר. "לא שאלתי, אדוני. זה לא ענייני. אני רק נוהג במכונית." רק נוהג במכונית, עלק, חשב וידאר. מלכום היה הנהג הטוב ביותר בשוק וזו הסיבה היחידה שוידאר סבל את הצורך של האיש לרכל ולתקוע את האף שלו לאן שהוא לא שייך. לעתים קרובות יותר מאשר לא, בחייו הפרטיים של וידאר. זה והעובדה שמלכום היה נאמן עד כדי פגם. אבל הייתה לו נקודה. מלכום לא שאל, אז וידאר לא ידע למה הוא מרגיש צורך להגן על החלטתו. לא שהייתה זו החלטה מודעת להציע למלצרית טרמפ. אף אחד מהדברים שהובילו לכך לא היה חלק מהתוכנית שלו לערב. הוא פשוט ראה אותה יושבת בתחנת האוטובוס וביקש ממלכום לעצור לפני שהבין מה הוא אמר. הוא עדיין לא ידע למה הוא עשה זאת. בטח, היא הייתה אחת המלצריות הטובות ביותר ששירתו אותם במהלך פגישות יום חמישי. הייתה לה יכולת טבעית לקבל את הבדיחות הגסות והשוביניזם, שנראה שמשגשגים כשכולם מתאספים. אבל היו לה גם גבולות ברורים ממנה לא פחדה לחזק. הוא אהב אותה על ברכיו. היא הרגישה רכה ועגולה בכל המקומות הנכונים. הוא אהב את זה יותר מדי, מה שהתברר, כשמילארד קרא לה אליו. האינסטינקט של וידאר היה להתנגד, להשאיר אותה על ברכיו. זו הייתה אזהרה ברורה, והוא דאג שהיא תעזוב את ברכיו בהקדם האפשרי ואז הוא דאג שהיא תתרחק כל הערב. להציע לה טרמפ הביתה זה לא להרחיק אותה. הוא נשם נשימה עמוקה ושאף שוב מהריח שלה. הוא ייחס את התנהגותו במהלך הלילה לתקופה הארוכה שהוא היה בלי אישה, או גבר, לצורך העניין. אולי הגוף שלו אומר לו שהגיע הזמן להתפנק באיזו התנהגות מושחתת. אבל לא עם המלצרית. כל האינסטינקטים שלו אמרו לו שזה יסתיים ברעיון רע. למרבה המזל, היו מספיק אנשים מוכנים בעיר. לתסכולו הנצחי של וידאר, המחשבות על המלצרית לא נעלמו. לא משנה באיזה הסחות דעת הוא העסיק את עצמו ככל שהימים חלפו. אפילו כשוקאס, ראש מחלקת ה-IT שלו, אמר לו שיש בעיה במערכת ה-IT שלהם, היא לא עזבה לגמרי את מוחו. לוקאס עשה מאמץ אמיץ לנסות להסביר לווידאר כיצד גילה שמשהו לא בסדר במערכת שלהם. אבל הכל היה יותר מדי IT כדי שוידאר יבין זאת במלואה. "תסביר לי כאילו אני בן חמש מזדיין," הוא אמר לבסוף. "אוקיי, מר גרימס. מערכת ה-IT שלנו נועדה לשלוח מידע הלוך ושוב ברחבי החברה. תחשוב על זה כמו אותם צינורות ישנים שבהם הכנסת הודעה בקפסולה והכנסת אותה לצינור ובום זה הגיע למשרד אחר," התחיל לוקאס. וידאר היה קרוב לגלגל עיניים, אבל הוא ביקש את זה. "אז אם אני רוצה לשלוח הודעה בצינור אליך. אני אאסוף את המידע ואכניס אותו לקפסולה. אז אני צריך לסמן את הקפסולה עם לאן ולמי אני רוצה לשלוח אותה. לדוגמה שלנו, נניח שאני משתמש במדפסת ומדפיס תווית ומדביק אותה. ואז אני שולח את זה וזה קופץ אצלך. נכון?" "נכון," הסכים וידאר. כל עוד הוא הצליח לעקוב. "נכון. לפעמים אני אוהב לשלוח מידע לעצמי, ככה אני יודע איפה לחפש אותו כשאני צריך. אתמול שלחתי קפסולה לעצמי. אבל שמתי לב שזה לקח קצת יותר זמן מהרגיל. נניח שהקפסולה בדרך כלל לוקחת עשר שניות להגיע חזרה לשולחן שלי. עכשיו זה לוקח חמש עשרה. זה לא הבדל גדול, אבל מספיק כדי שאסקרן. דאגתי שהשרתים, סליחה, לא השרתים, הצינורות, מזדקנים. אולי אנחנו צריכים לתקן אותם. אז התחלתי לעקוב אחר הודעות שנשלחות. ומה שמצאתי זה שכל אלף הודעות בערך מתעכבת. אני לא מצליח למצוא סיבה משותפת למה ההודעות האלה מתעכבות. הן לא כולן עוברות דרך צינור ספציפי, לא כל ההודעות שעוברות באותו אופן מתעכבות וכן הלאה," המשיך לוקאס. "אוקיי, אז אנחנו צריכים... צינורות חדשים?" שאל וידאר. "אני לא חושב. אני חושב שזה גרוע מזה. אני חושב שמישהו מיירט קפסולות. מסתכל בתוכן ואז שולח אותן לדרכן," אמר לוקאס. "בחמש שניות?" שאל וידאר. "טוב, לא. במציאות, זה הולך הרבה יותר מהר, ונעשה באופן דיגיטלי," אמר לו לוקאס. וידאר הנהן. "מי אחראי?" הוא שאל. הוא יכול היה לחשוב בקלות על לפחות עשרים אנשים או ארגונים שיתעניינו במידע שלו. חלקם יהיו רק גירוי, אחרים יהיו סערת חרא. "זה העניין. אני לא מצליח למצוא שום הוכחה שזה באמת קורה. זה רק עיכוב קל ותחושת הבטן שלי אומרת לי שזה ההסבר ההגיוני ביותר. ניסיתי למצוא את הפריצה, אבל אני פשוט לא מצליח," אמר האיש. וידאר קימט את מצחו. אם לוקאס הודה שהוא לא יודע, המצב גרוע. "מה אתה צריך כדי למצוא את זה?" "אני צריך מישהו שיש לו רקע בפריצה, רצוי שגם תהיה לו הבנה טובה של איך מערכות עסקיות בנויות ואבטחת IT," אמר לוקאס. "אני אמצא אותם. בינתיים, תמשיך בחקירה שלך," אמר לו וידאר. לוקאס שוחרר ווידאר התחיל לחשוב את מי הוא מכיר שיכול להשיג לו מומחה IT. הטלפון שלו צלצל, והוא הסתכל עליו. "כן, אדיסה, איך אני יכול לעזור לך?" הוא שאל את החברה השנייה במועדון יום חמישי. "וידאר, נאסיר ואני דיברנו, וחשבנו שיהיה נחמד לבקש מג'ני שתביא לנו את אותה מלצרית מחר שהייתה לנו בשבוע שעבר. עשיתי כמה טלפונים וכולם מסכימים. מה אתה אומר?" שאלה אדיסה. לעזאזל, חשב וידאר. הוא לעולם לא ייפטר ממנה. "בסדר, אני לא ממש מודאג לגבי איזה חצאית משרתת אותנו. אני מניח שהיא הייתה מספיק כשירה," הוא אמר. "מה זחל לך לתחת ומת?" שאלה אדיסה בצחוק עשיר. "תזדייני," אמר וידאר, וגרם לסבב צחוקים נוסף. "אתה יודע מה היא?" שאלה אדיסה. "אני יודע." "אז אתה צריך להבין למה אנחנו עושים את זה." "אני יודע, אני יודע. פשוט תטפלי בזה ותפסיקי להטריד אותי בקשר לזה," נזף וידאר. "בסדר, אני אתן לך להמשיך עם מה שגרם לך להיות במצב רוח רע. אתקשר לג'ני ואסדר את זה. נתראה מחר. בבקשה תהיה במצב רוח טוב יותר," אמרה לו אדיסה וניתקה. בסדר, חשב וידאר. הוא פשוט יעביר את הלילה בהתעלמות ממנה כמו שעשה בפעם האחרונה.